זכות הציבור לפשוע

מתי לציבור יש "זכות" לפשוע? בשביל שנבצע פשע ולא נידרש לתת על כך את הדין צריכים להתקיים כמה תנאים:

יכולת אכיפה נמוכה (או: אם לא תאכל לא יבוא שוטר)

כמעט כולם מורידים מוזיקה/סדרות/סרטים ואני לא חושב שניתן יהיה למצוא מישהו שיכחיש את זה. הנזק הכספי שנגרם עקב כך לבעלי זכויות היוצרים הוא עצום (ואני מתעלם כרגע מהתאוריה שגורסת שזה משתלם בדרכים אחרות). אבל כמות העוברים על החוק היא אדירה והמשטרה לא יכולה לעצור את כולם. בכל העולם כולו מנסות חברות של גופי מדיה שונים להתמודד עם התופעה, אך מאחר והן לא יכולות לתבוע את כל העולם ואשתו הן מתמקדות במשתפים הכבדים מתוך תקווה ליצור הרתעה כלפי שאר המשתפים. נכון להיום השיטה הזאת לא הוכיחה את עצמה וגם אם בעקבותיה מעטים הפסיקו לשתף, רוב האנשים עדיין מורידים תכנים והנזק עדיין עצום.

באותו אופן, עומרי חיון פרסם את שמו של הזמר המפורסם הרבה אחרי שהשם נפוץ בסטטוסים שונים בפייסבוק, אבל אף אחד מהמפיצים האחרים לא זומן לחקירה במשטרה. מדוע? הרי אם מחברים את יכולת ההפצה של כל אותם אלו שכתבו את השם המפורש של אותו זמר, סביר להניח שהם הגיעו ליותר אנשים מאשר עומרי חיון לבדו, עד כמה שיכולת ההפצה שלו נרחבת. כך שטכנית, כל המפיצים כולם יצרו יותר נזק או עבירה גדולה יותר על החוק ממה שעומרי יכול היה ליצור לבדו. אך מאחר והמשטרה לא יכולה (וגם לא מעוניינת) לזמן לחקירה מאות או אלפי "פורעי חוק", הם העדיפו להתמקד במפיצים ה"כבדים" יותר ובמקרה הזה מדובר בעומרי.

פוטנציאל נזק נמוך (או: it's only a flesh wound)

בלוגרים ואושיות רשת רבות תוהים מה המשמעות של צו איסור פרסום בעידן בו כל אחד הוא מעין תחנת שידור פרטית. אם צו איסור פרסום לא חל על שיחה שבין אדם לחברו או רב שיח בין אדם לחבריו פנים מול פנים, מדוע שיחול על שיחה שכזאת כאשר היא מתנהלת ברשת על פלטפורמה שנועדה בדיוק לשיחות שכאלו. ובמה שונה שיחת פייסבוק משיחת google talk?
יש שני הבדלים בין הפרסום של עומרי לפרסום של רוב כותבי הסטטוסים. הראשון הוא יכולת ההפצה – עומרי מגיע להרבה יותר עוקבים מאדם ממוצע ועל כן, לשם הרתעה ומחוסר יכולת לעצור את כולם, בחרו לעצור אותו כאזהרה לכל השאר. ההבדל השני הוא ההבדל שבין סטטוס פייסבוק לטקסט בבלוג – וגם בו יש שני מרכיבים. טקסט בבלוג הוא טקסט במעין במה פרטית בעוד סטטוס בפייסבוק הוא חלק מים של סטטוסים דומים. המרכיב השני והחשוב יותר הוא שטקסט בבלוג הוא בר חיפוש, גוגל ומנועי חיפוש אחרים מאנדקסים את הטקסט וניתן למצוא אותו בנקל כאשר מבצעים חיפוש בנושא המדובר.

כל עוד פוטנציאל הנזק שבדברינו מוגבל לחברים שלנו בלבד ( הבא נניח שלאדם ממוצע יש כ 100-150 חברים בפייסבוק) וההפצה שהם מבצעים כבר אינה אחריות שלנו, הרי שפוטנציאל הנזק שלנו נמוך יחסית. אם פרסמנו את הטקסט בבלוג שלנו, הרי שמעבר לחברים שלנו גם גולשים שמחפשים את התוכן במנועי חיפוש הם חלק ממערך ההפצה. היה ולבלוג שלו יש עשרות אלפי עוקבים, הרי שמערך ההפצה שלנו גדול ופוטנציאל הנזק עולה בהתאמה. אמנם פוטנציאל הנזק של אלפי אנשים עולה על פוטנציאל הנזק של בלוג מצליח אחד, אבל יכולת האכיפה נגד הרבה אנשים קטנה בהרבה ולכן כאשר פוטנציאל הנזק של האדם הבודד הוא נמוך, הרי ש"מותר" לו לפשוע.

מוסכמה חברתית נרחבת (או: כולם עושים את זה)

שני הסעיפים הקודמים לא רלוונטיים אם רוב האנשים לא מסכימים שהחוק דורש שינוי. גם במקרה של הורדות המוזיקה וגם במקרה של צו איסור הפרסום, אנשים רבים חושבים שהחוק מיושן ולא מתאים למצב הטכנולוגי/חברתי הקיים היום. אם לא היתה מוסכמה חברתית נרחבת, היו מעט אנשים שמבצעים את אותו פשע ולכן יכולת האכיפה היתה גוברת.

במקרה של הזמר המפורסם, הפעולות שלו, לכאורה, היו בעלות פוטנציאל נזק נמוך (ברור לי שהנזק הנפשי לאותה צעירה יכול להיות גבוה, אבל ברמת המאקרו – אין נזק כלכלי ומדובר באדם ניזוק אחד [או מספר מועט של ניזוקות]), למרות זאת המשטרה חוקרת וקריאות רבות ברחבי הרשת הן בגנות אותו זמר. כל זאת מאחר והמוסכמה החברתית הגורפת גורסת שמה שהוא כביכול עשה הוא פשע.

אז האם יש זכות לפשוע?

כל פשע יוצר פגיעה כלשהי בין אם אלו האמנים שמרוויחים פחות בגלל שלא קונים את המוזיקה שלהם ובין אם זה זמר מפורסם שהרשת חרצה את דינו למרות שהמשטרה עדיין לא האשימה אותו בכלל. אנשים נוטים לבלבל את "זכות הציבור לדעת" עם חיבת הציבור לחדירה לפרטיות. "זכות הציבור לפשוע" לא באמת קיימת, אבל יכולת הציבור "לפשוע" גדלה פלאים. השאלה שנותרה היא אם אפשר להגדיר את העבירה על צו איסור הפרסום ע"י שליחת סטטוסים כפשע, ואני חושב שבמקרה הזה התשובה היא לא.

מאז ומעולם לא ניתן היה לעצור שמועות. הן פרסו להן כנפיים ועפו מאדם לאדם בקצב שאף אחד לא יכול להדביק אותו. עם זאת, כאשר שומעים שמועות מחבר או אפילו מאדם זר, אנחנו מודעים לכך שזו שמועה ושרמת האמינות שלה מוטלת בספק… גם אם היא מופיעה כסטטוס בפייסבוק. כאשר אנחנו קוראים את אותה שמועה מגוף תקשורתי שמטרתו היא דיווח אנחנו נותנים לדיווח משקל רב יותר ואמינות גדולה יותר. זו גם הסיבה שמלכתחילה צווי איסור פרסום נשלחים למערכות התקשורת הגדולות ולא לאנשים בודדים.
עומרי חיון לא מהסס להגדיר את עצמו כגוף תקשורתי מסוג חדש (במילים אלו ואחרות) וככזה ראוי שתהיה לו את אותה האחריות שאיננו מצפים לה מאדם בודד. אי לכך הוא שגה לדעתי כשפירסם את שמו של הזמר למרות צו איסור הפרסום (בין אם זה נמסר לידיו ובין אם לאו).