אפרוחים, זה כל מה שהוא רצה. אם היו מספרים לו שהיום הזה ייגמר ככה אולי הוא היה מוותר מראש, אבל באותו בוקר כשקם מהמיטה זה הדבר היחיד שהיה לו בראש – אפרוחים.
עכשיו הוא כבר יודע שהוא חיפש במקום הלא נכון. הוי כמה שהם טרחו לומר לו את זה שוב ושוב. "אפרוחים לא מטפסים על עצים", "אפרוחים אלו הבנים של התרנגולת לא של הציפור"… אם הוא רק היה יכול להחזיר את הגלגל לאחור הוא היה מספר להם שהוא חיפש גוזלים. אבל זה מאוחר מדי עכשיו, כבר כל הילדים בגן צחקו עליו.
ולמה הגננת אמרה לאמא שהוא "שובב"? בתכל'ס, זאת בכלל לא אשמתו. זאת אשמתה של הגננת. היא זאת ששרה להם את השיר הזה יום קודם בגן. איך זה הלך? "קן לציפור בין העצים…". טוב, הוא לא זוכר את כל המילים, אבל הוא זוכר את הסוף ואמרו שם "ובכל ביצה, הס פן תעיר, ישן לו אפרוח, אפרוח זעיר". אז מה הפלא שהוא טעה?
השיר הזה, הוא לא עזב אותו כל אותו יום וכל אותו לילה. הוא שכב לישון אבל במקום חלומות, כל מה שעבר לו בראש זה שהוא חייב לראות אפרוח ישן. למחרת בבוקר הוא אפילו לא סיים את ארוחת הבוקר למרות שאמא הכינה לו את הטוסט עם נוטלה שהוא אוהב. הוא רץ את כל הדרך אל הגן שכל הדרך הוא רק מדמיין את האפרוחים האלה שישנים בתוך הביצים. הגננת תמיד אמרה שאסור לטפס על העצים בגן, אז הוא היה חייב להגיע לפני הזמן, לפני שהיא תצא לחצר לחכות לכולם.
בשלושת העצים הראשונים לא היה אף קן אבל ברביעי הוא ראה אותו. זה היה גבוה יותר ממה שהוא דמיין ולרגע, רק לרגע, הוא חשב על לוותר. אבל הוא היה חייב לראות אותם.
כבר בחצי הדרך הוא התחיל להרגיש שהענפים נעשים דקים יותר, אבל נדמה היה לו שהוא רואה דרך עם ענפים מספיק עבים בשביל להגיע. והוא צדק, הוא הגיע אל הקן וראה…. כלום. הקן היה ריק. לא ביצים, לא אפרוחים, שום דבר. לא נורא, הוא דירבן את עצמו, בטח על עץ אחר יש קן שיש בו אפרוחים. רק צריך לרדת למטה ו… בפעם הראשונה הוא הביט על הדרך למטה. מה שנראה כל כך פשוט בדרך לקן נראה אחרת לגמרי מהכיוון השני. הוא ניסה להוריד רגל אחת לענף נמוך יותר, אבל היא לא הגיעה, והוא פחד לשחרר את הרגל השניה. איך הוא הצליח לעלות? זה לא הגיוני? ומה הוא יעשה עכשיו? אולי הוא צריך לקרוא לגננת? אבל היא תכעס עליו ותשים אותו בפינה.
הוא ניסה להוריד את הרגל לענף הנמוך יותר שוב. הוא עדיין לא הגיע. אין ברירה, חייבים להוריד את רגל השניה ולהיתלות עם הידיים, ככה בעצם הוא טיפס למעלה. הוא הוריד את הרגל השניה וכן! הנה הוא הרגיש את הרגל נוגעת בענף הנמוך יותר… קראק!
זה היה הקול שהוא שמע כשענף עליו הוא נתלה עם הידיים החליט להישבר. הוא לא זוכר כל כך את הדרך למטה. הוא רק זוכר הרבה רוח, ושלרגע אחד הוא האט כשהמכנסיים שלו נתפסו בענף, אבל אז היה קול של קריעה והוא המשיך ליפול. ואת הבום שבסוף. את הבום הזה הוא זוכר טוב טוב. וגם את הצעקה של הגננת שבאה לראות מה קרה. הוא גם זוכר איך שהוא חיכה שאמא תגיע, ואיך שכל הילדים צחקו עליו. הוא גם זוכר עכשיו שבקן יש "גוזלים", את זה הוא לא ישכח.
עכשיו הוא אצל הרופא. הוא שמע אותו אומר לאמא "יונתן יצא בזול, רק כמה שריטות" , אמא ענתה לו "כמה שריטות וחור ענק במכנסיים". אמא אמרה גם שמחר הוא לא חייב ללכת לגן אם הוא לא רוצה, אבל הוא לא בטוח. הוא לא רוצה שיצחקו עליו, אבל הגננת אמרה שהיא תכתוב לו שיר…
**התמונה שבראש הפוסט נלקחה מכאן