רני גרף מספר על הפיאסקו הגדול של מבצע 4 במאה ועל מה שזה עשה להוצאות הספרים
בחזרה לסטימצקי: זו הזמינה ממני (ומן הסתם גם ממו”לים נוספים) הזמנה גדולה במיוחד לחודש יוני, הלא הוא “חודש הספר” ברשת המתואמת צומטסקי, הזמנה שכללה אלפי עותקים. כמות כזו של עותקים אינה שוכבת סתם כך במחסנים כמלאי יקר ערך שאינו מצוי בחנויות. כשמגיעה הזמנה כזו יש להדפיס. הדפסה בכמות כזו עולה הרבה מאד כסף. מאות אלפי שקלים.
סטימצקי אף הודיעה כי הספרים הללו מיועדים למבצע חודש יוני שלהם שיהיה זהה לזה של חודש מאי, 3 ב-96, כאשר אני, המו”ל, מקבל 20 שקל לעותק שנמכר. לאחר הורדת מע”מ ועמלת הפצה נשארים בידיי כ-12-13 שקלים, שמהם אני אמור לממן את עלות ייצור העותק: דפוס, תמלוגים לסופר, תשלומים למתרגם, עורך, מגיה, יחסי ציבור ועוד. בסופו של תהליך יישארו בידיי בין שקל לשניים מהם אני אמור לכסות גם את עלות העבודה שלי וגם להרוויח. כמעט בלתי אפשרי אבל כמעט מאוזן.
אלא שלא הייתי בטוח. ולכן ביקשתי מהנהלת סטימצקי הבהרה נוספת לפני שאני מוריד את הספרים לדפוס. ואכן הגיעה הבהרה מרגיעה כי זה המבצע והוא אינו עתיד להשתנות.
הדפסתי. שלחתי למחסני סטימצקי. שילמתי לספקים. אפילו הייתי רגוע. “המזל שלי”, כך אמרתי לעצמי, “שהספרים שלי מוכרים היטב. אלפי עותקים בחודש. חלקם אף ברשימות רבי המכר. סכנת ההחזרות מהחנויות קטנה למדי. ההשקעה תוחזר תוך חודש עד חודשיים, ואולי אפילו אצא ברווח זעום”. למותר לציין שלו הייתי יודע שהמבצע יהיה אחר הייתי בוחר שלא להשתתף במבצע ולא להדפיס כמות כזו של ספרים.
וזה היה השלב שבו הנהלת סטימצקי נכנסה לאמוק.
יום ראשון, ה-3 ביוני 2012, דווקא התחיל רגוע. הלחץ האדיר שלקראת שבוע הספר כבר חלף. בשבוע הקודם השלמתי את כמות ההדפסות האדירה שנדרשה לכסות את ההזמנות של חנויות הספרים, משתי הרשתות. הספרים כבר החלו בפיזור לחנויות צומת ונשלחו למחסן המרכזי של סטימצקי. הצ’קים ועליהם הסכומים הגדולים (מאות אלפים כבר אמרנו?) כבר סופקו לבתי הדפוס. ידענו מה המבצע ואף קיבלנו הבהרה מהנהלת סטימצקי שהוא לא ישתנה, ולא נותר אלא לחכות לפתיחת הירידים שלושה ימים מאוחר יותר. בחנויות כבר החלו מכירות שבוע הספר. אפילו הציפורים מחוץ לחלון ביתי צייצו. התחלה רגועה לחודש שבוע הספר. התחלה רגועה כמו שרק סרט אסונות בנוי היטב יכול לנפק. ואז הגיע צלצול הטלפון.
“הגיע מייל מסטימצקי”, מוסרים לי מההפצה. “הם שינו את המבצע ל-4 ב-100. התמורה על כל עותק למו”ל: 16 שקל (במקום 20)”. אני עושה חישוב מהיר בראש, והפאניקה מתחילה להזדחל במעלה הגב.
ב-16 שקלילעותק, מינוס מע”מ ועמלת הפצה, אני נשאר עם בערך 9-10 שקלים לעותק. עלות היצור: 10-11 שקל. כלומר: אני בהפסד. יש לי, כמובן, את הברירה שלא להיכנס למבצע (תמיד יש את הברירה הזו, חוזרים ומדגישים אנשי הרשתות, סטימצקי וצומת כאחד), אבל אז אפילו חלק מההשקעה לא יוחזר, והבור שאכנס אליו יהיה גדול עוד יותר.
להמשך קריאה – מעשה צומטסקי (ש”ע): הזמנת אלפי ספרים למבצע 3 ב-96 והחלפת המבצע ל-4 ב-100 תוך דפיקת המו”לים והסופרים | פולמוס צומטסקי
חברי הדת הפסטפריאנית (אלו שמאמינים במפלצת הספגטי המעופפת) דורשים גם הם שוויון בנטל.
לדעתנו, במדינה בה אחוז התקציב המופנה לשירותי דת הוא מהגבוהים ביותר בעולם, לא ייתכן כי דווקא דת האמת לא תקבל את התקציב הראוי לה. אנו דורשים כי ממשלת ישראל תממן באופן שוטף את רכישת אביזרי הקודש ספגטי, פנה, פוזילי, פטוצ'יני ומקרוני עבור המאמינים וכן רביולי, טורטליני וניוקי עבור כהני הדת. בנוסף אנו דורשים גם מימון מלא של אביזרי עזר הדרושים לטקסי הפולחן שלנו, הם רטבי נפוליטנה, אלפרדו, בולונז, רוזה, פסטו וארביאטה לכל הפחות. אנו דורשים כי התקציב שממשלת ישראל תפנה לצורך זה יאפשר לכל מאמין לאכול לפחות מנת פסטה אחת ביום על-מנת שיוכל להתקרב אל אורו של הבורא ועל-ידי תפילותינו אל האל הבורא הקדוש מפלצת הספגטי המעופפת, אשר חלקן מוקדשות למען מדינת ישראל, ייענו באופן אפקטיבי בויתר.
בנוסף, אנו דורשים כי פסטפריאניסטים המגיעים לגיל 18 לא יאולצו לעזוב את מוסדות הדת שלהם ולהתגייס לצבא. אנו דורשים לתת לבחורים טובים ומוכשרים אלה את המעמד "ספגטיותו אומנותו" ולאפשר לו לאכול פסטה מידי יום כתחליף לשירות הצבאי.
להמשך קריאה – זכויות הפסטפריאניסטים במדינת ישראל
ברק באום, רמת גני, כותב בבלוג של יואב לרמן על שיחה שערך עם ראש העיר תל אביב – רון חולדאי.
ההמונים עוד הלכו על אבן-גבירול, בואכה מוזיאון תל-אביב, אבל לי כבר נמאס, והרגשתי שתרמתי את חלקי להפגנה הנוכחית. התחלתי ללכת לכיוון לינקולן, ניסיתי למצוא פיצריה נחמדה לתפוס משולש. מצאתי אחת חדשה שלא הכרתי באזור לינקולן, נכנסתי והזמנתי. בעודי ממתין, צץ לו מאחורי כבוד ראש העיר בכבודו ובעצמו. עכשיו, אני לא הטיפוס שמוכן לוותר על הזדמנות פז שכזו, והחלטתי לשאול אותו כמה שאלות בזמן שהוא אוכל ארוחת ערב עם שני חברים. לזכותו יאמר שהוא הסכים לשוחח. למען ההגינות, אנסה לציין כאן מה נאמר ומה אלו ניתוחים שלי שלא נאמרו במהלך השיחה.
פתחתי וטענתי שרבים כועסים עליו. הוא אמר שבכל מה שאדם יעשה תמיד ימצא מישהו שלא יהיה מרוצה, וכן, הוא יודע שכועסים עליו. שאלתי לגבי פרויקטים של דיור בר-השגה, הוא ענה שקשה לממש את זה, וגם כאשר העירייה כבר מציעה כמה יש התנגדות של "עיר לכולנו". הוא טען ש"עיר לכולנו" התנגדו לשני בניינים של דיור-בר השגה שהעירייה קידמה בשכונת שפירא, ולבניין נוסף בשכונת יד-אליהו. מכיוון שאינני בקיא בפרטים (ואולי בעל הבלוג יוכל לגלות את הכוונות השונות כאן), הנחתי לזה. מר חולדאי הוסיף, כהערת אגב, שגם כאשר ישנן תוכניות לדיור בר-השגה, ופרח מזיכרוני היכן, השכנים מתנגדים למהלכים כאלו. "הם מתנגדים לעקירת העצים" הוא זעף. אני מודה שלא הגבתי לזאת, אבל במחשבה לאחור, ואתם רשאים ללעוג לי שאני לבנבן-אוהב-צל, או לטעון שיחס לי יחס סנטימנטי לעצים בגלל שם המשפחה שלי, אבל אני יודע דבר אחד, להרוס בניין לוקח יומיים, לבנות בניין לוקח שנתיים, לגדל עץ לוקח עשוריים (ויותר). האם לא ניתן למצוא דרך באמת לשמר את העצים הללו? או לפחות להעתיק אותם? גם בסביבה אורבנית, אני אוהב שיש קצת ירוק, ואוהב גם הרבה צל. אני מסכים שלא ניתן לעצור פרויקט שלם בגלל עץ, אבל זה לא אומר שצריך לגדוע אותו. במילים אחרות, אם עיריית תל-אביב מצאה מספיק כסף בכדי להזיז את מבני שרונה בכדי להרחיב את קפלן, מבוטחני שימצא הסדר הולם שיוכל להעתיק כמה עצים.
להמשך קריאה – כשברק פגש את חולדאי – מעשה שהיה באמת
סייד קשוע כותב ,בהומור הסאטירי האופייני לו, על נושא גיוס ערבים לצבא ההגנה לישראל.
לא הצלחתי להגשים את חלומי אך נחמה גדולה הציפה אותי בימים האחרונים תודות לאל, לממשלה ולמאהל הפראיירים, נוכח הידיעה שילדי יכולים להשיג את כל מה שאני פיספסתי. אני כבר רואה את עצמי בטקס סיום קורס טיס של ילדי מזיל דמעה יחד עם משפחות הצוערים מקלנסוואה וג'סר א-זרקא, ואיני יכול לעצור את הדמעות שזולגות מעצמן כשהילדה שלי מקבלת כנפיים, ואחר כך צוהלת ומשליכה את הכובע יחד עם עמיתיה הטייסים גבוה לשמים.
אני מתנגד לשירות לאומי או אזרחי באופן כללי, ולא חלילה בשל הסיבות שהערבים מונים כגון שוויון זכויות ושטויות מהסוג הזה. בעלי פרופיל נמוך כמובן יכולים להתנדב בבית החולים המקומי, בבתי האבות ובשפע מנגנוני שירותי הרווחה והבריאות הקיימים בכל כפר ערבי. אבל אם כבר חלוקת נטל אז עד הסוף. אם כבר שירות, אז רק צבאי. כשאני נשאל תכופות לאחרונה, "אז מה אתה אומר על גיוס הערבים לצה"ל?" אני עונה ללא היסוס, "רק תנו לנו כבר נשק".
להמשך קריאה – ערבי, צה"ל קורא לך!
יובל דרור טוען שבמדינה שלו יש בצורת, ולא רק של מים.
מדינת ישראל, אני רוצה לטעון בפניכם, מתה על המילה בצורת. היא מתה על המילה "בצורת" כי היא עטופה, מלאה, גדושה בבצורת מסוגים שונים. לכל מקום שרק תפנו אליו את המבט תמצאו בצורת מסוגים שונים ומגוונים. למעשה, אנחנו מעצמה של בצורת. אנחנו צריכים לייצא בצורת. אם היה ענף אולימפי של "בצורת" היינו לוקחים מקום ראשון ברברס.
בצורת מים: זה התחיל בשנה שעברה כאשר הודיעו לנו ש"ישראל מתייבשת". רננה רז התקלפה מול עינינו וכולנו נקראנו לחסוך במים כי מה לעשות, בצורת. דשאים יובשו, בריכות נותרו חרבות, אנשים התבקשו להתקלח בקבוצות וגם אז לחדול מהמקלחת כעבור 3-4 דקות.
בצורת חשמל: אחרי הלהיט של שנה שעברה, שר התשתיות עוזי לנדאו, החליט לרכב על המותג "בצורת" והכריז על "בצורת חשמל". באופן מפתיע רננה רז לא נקראה שוב לדגל, הפעם כשהיא מזיעה את עצמה למוות כיוון שלא יכלה להפעיל מזגן. אגב, אם היו אוגרים את כל המים שאנחנו מגירים בשל הרצון לחסוך בחשמל המזגנים, היתה מזמן נפתרת בעיית הבצורת הראשונה. סטארט-אפ.
להמשך קריאה – בצורת
יהונתן קלינגר תוהה מה יקרה אם כולם יחליטו לחתום אבטלה.
המצב היום, אותו מנסים לתאר הפרייארים, הוא שהם נושאים בנטל; הם מצביעים על השירות הצבאי כבעיה וכקיטוב; אני לא מסכים איתם. אני רק רוצה לתאר מצב תיאורטי, שעשוי להביא לתוצאה יעילה: דמיינו שהפרייארים מנסחים עצומה\אמנה חברתית חדשה, כזו שבה אומרים כל שכירי המדינה ממעמד הביניים (הפרייארים) כי הם יפוטרו מעבודתם בתאריך מסוים (והרי, לא באמת קשה לקבל מהמעביד מכתב פיטורין). כעת, הפרייארים ילכו לביטוח הלאומי, ויבקשו דמי אבטלה.
עכשיו, נדמיין שהפרייארים מצליחים לגייס חצי מיליון עובדים שכירים, ונניח שדמי האבטלה הממוצעים שיקבל כל פרייאר יהיו 5,000 ש"ח (למרות שחלק בטוח יקבלו יותר), אנו מדברים על שני נזקים מקבילים למדינה: הראשונה היא עליה של 2.5 מיליארד ש"ח בהוצאה החודשית, כלומר טל שלא ניתן לנשיאה על מערכות הביטוח הלאומי, והשניה היא הקטנה בהכנסות המדינה ממיסים של מיליארדי שקלים. כלומר במקביל, על ידי סיום עבודה וולונטרי, ניתן באמצעות המלחמה בפיקציה א' למוטט את המדינה, להביאה לפשיטת רגל, ולשינוי המצב.
להמשך קריאה – מה יקרה אם חצי מיליון ישראלים יחליטו לחתום מחר בבוקר אבטלה?
אורי חושב שהבעיה של המחאה היא לאו דווקא עם השיטה הקפיטליסטית.
בימים האחרונים מצאה לה המחאה החברתית אויב מוזר: הביטוח הלאומי, שהטביע את משה סלימן בנבכי הבירוקרטיה המפלצתית שלו והביא אותו עד כדי ניסיון התאבדות. בעקבות שלל וויכוחים ווירטואליים התחלתי לכתוב רשומה המסבירה שביטוח לאומי ומוסדות כמוהו הם דווקא התוצאה של מדיניות סוציאליסטית רחבה, ולא של מדיניות קפיטליסטית, בניגוד להצהרות מנהיגי המחאה. בשלב כלשהו הבנתי שאינני כותב את הרשומה הנכונה, בדיוק כפי שדפני ליף איננה מובילה את ההפגנה הנכונה. וזאת מהסיבה הבאה: המחאה החברתית לא נולדה מתוך משבר של קפיטליזם-יתר או סוציאליזם-יתר, אלא מתוך משבר של אמון.
חוסר אמון יכול לצמוח במדינות קפיטליסטיות יחסית או במדינות רווחה, והוא אינו נובע מהשיטה הכלכלית אלא מגורמים אחרים. זו גם אחת הסיבות לתופעה המוזרה, במסגרתה רבים מהמוחים מפגינים בו זמנית נגד מיסים גבוהים ובעד הרחבת שירותים ממשלתיים – למרות שאין שום היגיון מתמטי בעניין. במדינה שבה לאנשים יש אמון בממשלה ובמוסדותיה, הם מסוגלים לנהל וויכוח אידיאולוגי של שמאל-ימין, להכריע בין עקרונות של שוויון וחופש, בין ממשלה קטנה יותר ומיסים נמוכים לבין רשת ביטחון סוציאלית רחבה לכלל האזרחים המלווה במיסים גבוהים. אך במדינה שבה האמון הזה אינו קיים, וויכוחי שמאל-ימין הם פשוט לא העניין המרכזי. האזרחים ממילא אינם מאמינים שהממשלה יכולה לספק להם את מה שהם מבקשים, תהיה השיטה הכלכלית אשר תהיה.
להמשך קריאה – אמון
דובי קננגיסר כותב שקנייה מרשתות גדולות במחירים נמוכים, משתלמת פחות בראיה כוללת.
אלמנט אחר של הליברליזם הכלכלי שממעיטים לדבר עליו הוא ההופכי של החצנת העלויות, היינו: החצנת הרווחים. כוונתי היא לכך שכאשר כל עולמו הכלכלי של כל אדם צר כעולם נמלה, כאשר איננו מתחשבים, בבואנו להעריך פעולה כלכלית כלשהי, בהשלכות הכלכליות שמעבר לחשבון הבנק הפרטי שלנו, אנחנו למעשה מתעלמים מחלק נכבד מהרווחים, החברתיים כמו גם הכלכליים, שהפעולה הכלכלית הזו מניבה. קחו לדוגמא את האדם הרגיל שמעוניין לרכוש ספר קריאה כדי לשובב את נפשו ולהשיב את רוחו. על פי הערכים של הליברליזם הכלכלי, אותו אדם ינהג באופן רציונלי אם ילך לאחת מחנויות צומטסקי וירכוש שלושה או ארבעה ספרים במאה שקלים, במקום ספר אחד ב-70-90 שקלים. כלכלנים יקראו לכך "מיקסום רווחים", או "מיקסום ערך" – עבור אותו סכום כסף מקבל האדם בערך בין פי שתיים לפי ארבע מוצרים. אבל התפיסה הזו נכונה רק אם מתעלמים מכך שהמחיר הגבוה יותר של הספר בחנות שכונתית אינו קונה לנו רק את אותו המוצר, אלא הוא קונה מערכת שלמה של "טובין קהילתיים": עצם קיומה של חנות בבעלותם של אנשים שגרים בסביבתי, שמעסיקים עובדים מהסביבה בשכר הוגן ולא בשכר מינימום (ומכיוון שהשכר הוגן, גם האנשים עצמם יכולים להיות איכותיים יותר ומתאימים יותר לתפקיד, ולא אנשים שהתגלגלו לעבודה בחנות ספרים בלי שום קשר לתחביביהם האישיים), כמו גם התמלוגים ההוגנים יותר שמגיעים לכיסה של הסופרת והרווחים שמגיעים למו"ל שהוציא לאור ספר שאני מעוניין לרכוש. כלומר, קיבלתי יותר ביותר.
אותו הדבר נכון לגבי רשתות השיווק: אנחנו נכנעים לקסמם של המחירים הנמוכים יותר רק כי אנחנו יכולים להתעלם מהערכים הנוספים שמתקבלים מרכישה במכולת השכונתית. ואותו הדבר גם לגבי נפלאותיה של ההפרטה – אותה יכולת קסומה של השוק הפרטי איכשהו לספק מוצר טוב יותר בפחות כסף. צריך להיות (תסלחו לי) ניאו-ליברל כדי להאמין שאפשר לתת מוצר באיכות גבוהה יותר ובמחיר נמוך יותר בלי שאיש יפגע בתהליך, רק בגלל שעוברים מאספקת המוצר על-ידי חברה ממשלתית לאספקתו על-ידי חברה פרטית.
להמשך קריאה – יותר ביותר