- כשהגב תפוס כל פעולה, ולו הקטנה ביותר, הופכת למשא ומתן מהגהינום. לדוגמה: שוכבים במיטה בתנוחה שלאט לאט הופכת לפחות נוחה ותוהים, האם ההקלה של שינוי התנוחה שווה את הכאב שבדרך? ואם התנוחה החדשה תהיה פחות נוחה? ואולי שם הגב יכאב יותר? והדבר הכי נורא הוא שיודעים שבסופו של דבר זה יקרה ונחליף תנוחה אבל המוח פשוט מסרב לקבל את הדטרמיניסטיות של המצב.
- כשהגב תפוס האנטיפתיות הטבעית הופכת למפלצת אנטי סוציאלית. אנחנו מסננים אנשים בגלל הסיבות הכי שטותיות או בלי סיבה בכלל. חבר שפונה במסנג'ר לא יקבל תגובה כי "בעוד שלוש שעות אני הולך לישון אז אין לי כוח להתחיל שיחה עכשיו".
- כשהגב תפוס ואנחנו הולכים לעבודה כי "זה יעבור מעצמו במשך היום", שום דבר לא באמת מתבצע כמו שצריך. הזמן שלוקח לנו להקליד אימייל פשוט שווה ערך לזמן שבו אנו נוהגים לסיים חצי מרשימת המטלות היומית ולאכול ארוחת צהריים על הדרך, אבל לפחות לא הפסדנו יום חופש.
- כשהגב תפוס עייפות הופכת להיות המצב הטבעי. אנחנו מפהקים ללא הפסקה – מה שרק מגביר את הכאב, ומוצאים את עצמנו מנקרים גם מול התוכנית הכי מעניינת בטלוויזיה. אם ביום סטנדרטי אדם ממוצע צריך לישון כ 8 שעות, אזי ביום תפוס, 8 שעות זה טווח הזמן שבו הוא ער.
- כשהגב תפוס כל העולם כולו ואשתו נזכרים שהם בדיוק צריכים אותנו, גם אם אנחנו לא ממש בקשר איתם – "היי אחי, מה המצב? שנים לא דיברנו. אה כן, אני עובר דירה, בא לך לעזור לי קצת עם ההובלות?"
- כשהגב תפוס זה בדיוק הזמן להשלות את עצמנו בנוגע לדברים שהיינו עושים אם לא היינו נתפסים ככה. הרי בדיוק היום תכננו לחזור לחדר הכושר, להתחיל ללמוד לרקוד ולבנות את בית העץ עליו חלמנו מאז שהיינו ילדים. נו מילא… נצטרך לדחות את זה עד לפעם הבאה שהגב שלנו יהיה תפוס ויהיה לנו תירוץ למה לא.
- כשהגב תפוס אין לנו כוח לסיים פוסט בצורה יפה, אז אנחנו מוצאים איזו פסקת סיום עם תירוץ שמכיל מעט הומור וקורטוב של מודעות עצמית ומקווים שהקוראים יחליקו לנו את זה.
כשהגב תפוס
