רגע לפני, למי שרוצה להשתתף אבל לא שמע או לא יודע איפה איך ולמה, ההפגנה בתל אביב תצא הערב (3/9/2011) בשעה 20:00 מהבימה במטרה להגיע ב 21:00 לעצרת המרכזית בכיכר המדינה. כמו כן יש הפגנות בכל רחבי הארץ ואפשר להתעדכן בהכל כאן.
רציתי לכתוב פוסט שמסביר למה למרות הפוסט "אני לא מאמין במאבקים" אני כן מתכוון לצעוד הערב וכן השתתפתי בהפגנות הקודמות. בקצרה, הסיבה היא שהבנתי שגם אם אני לא מבין את הפתרונות אני כן מבין את הבעיה וכמו שכשכואבת לי הבטן אני מגיע לרופא עם הבעיה ולא הפתרון, כך גם בהפגנות האלה אנחנו מראים לממשלה איפה כואב לנו.
אבל עד שהתיישבתי לכתוב את הפוסט כבר קראתי כל כך הרבה פוסטים מצויינים עד שבמקום לחזור על מה שהם אמרו אני פשוט אצטט ואקשר לכמה נבחרים מהם.
גיא רולניק כותב:
צריך לתמוך בהפגנה של 3 בספטמבר, כי המחאה החברתית מוכיחה את עצמה ככלי בעל אפקטיביות אדירה על כל מקבלי ההחלטות בישראל: היא שינתה בן ליל את השיח הציבורי בישראל – ושיח יוצר בסוף מציאות, היא ניערה את הממשלה, היא הפיחה אופטימיות במאות אלפי אנשים פסימיים, היא הקימה את ועדת טרכטנברג ונתנה שוק חשמלי לוועדת הריכוזיות רגע לפני שראש הממשלה שכח מקיומה.
צריך לתמוך בהפגנה הזאת, כי מי שלא תומך בה מניח שהתוואי הכלכלי והחברתי בישראל הוא בר קיימא, או שבוקר אחד יופיע מנהיג חדש רכוב על חמור לבן וישנה את התוואי הזה. התוואי שבו אנחנו נעים מסוכן ומדכא, וכל משיח שיגיע וימצא מולו מיליוני אזרחים אדישים ולא מיודעים – יגמור כמו כל קודמיו.
צריך לתמוך בהפגנה הזאת, משום שעד שנולדה המחאה החברתית הספונטנית של קיץ 2011 הניחו כל מקבלי ההחלטות בישראל שהציבור אדיש, מפורר, בור וחלש, והם צריכים לתת דין וחשבון רק לקומץ קבוצות חזקות ומאורגנות: מונופולים וקרטלים פרטיים וציבוריים, מגזרים מלוכדים ומאורגנים וטייקונים ששולטים בצבאות של עיתונאים.
את ההמשך אפשר לקרוא ב מדוע אתם צריכים להפגין במוצ"ש.
שלמה קראוס ניסה למצוא את כל הסיבות הנפוצות שבעיטן אנשים אומרים שלא יגיעו לצעדה ולענות עליהן. הנה אחת מהן:
כי דפני לא מייצגת אותי, לא בחרתי בה כמנהיגה ואומרים שלא עשתה צבא
דפני ליף לא מייצגת אף אחד חוץ מאת דפני ליף. היא לא צריכה להתמודד בבחירות, משום שאין לה כוח פוליטי. איש לא יחזור לביתו רק כי דפני אמרה והיא לא יושבת במחשכים מול פקידי האוצר ומנהלת משא ומתן.דפני היא אחד מסמלי המאבק והגפרור שהצית את המחאה. בשטח, הפעילות מורכבת מעשרות קבוצות ועשרות אלפי אינדיווידואלים המונעים מתחושת הזעם האישית. הם לא ממש מקשיבים להנהגה זו או אחרת. דפני היא רק השעון המעורר של העם, לא יותר.
התקשורת ממליכה מנהיגים משום שקל לה להתנהל מול בודדים, אך בשטח כמעט שאין להם מנדט. התייחסות פרטנית לרקע של "מנהיגי המחאה" היא לא חדשותית ולא רלוונטית, אלא אם כן אתם שדרני לייט-נייט בידורי במסווה של תוכנית כלכלה מנומנמת. אם דפני ליף תצלצל להודיע על שריפה בבניין שלכם, האם תשאלו מה היא מבינה באש?
את ההמשך אפשר לקרוא ב כל הסיבות לא לבוא לצעדת המיליון
חיים הר זהב כותב מהמילואים:
אני כרגע שומר פה על העכשיו. על מדינת ישראל של 2011, ועל האינטרסים שלתפישתה משרתים את המדיניות שלה. אם יהיה בכך צורך, אני והחבר'ה פה גם נילחם כדי להגן על אותם אינטרסים – כי זה כל הקונספט של צה"ל ושל המילואים.
וזה אומר שאני לא יכול להילחם על מה שחשוב באמת.
אני מנוע – פיזית – מלהגיע להפגנות שיש במוצ"ש למען הדבר הכי חשוב שאני צריך לדאוג לו: העתיד של הבנות שלי.
עכשיו, כשאני כותב בחמ"ל, אשתי ושתי הבנות שלנו נמצאות כמה עשרות קילומטרים דרומה מפה, בירושלים, ומנסות לתפקד כמשפחה חד הורית. המדינה, זו שקראה לי לבוא ולעזור לה ולשמור על האינטרסים שלה פה, לא נוקפת אצבע כדי לעזור למשפחה שהשארתי מאחור.
אשתי עובדת במשרה מלאה, והמדינה חושבת שזה מאוד הגיוני שהיא תמשיך לעבוד במשרה מלאה כשהשותף שלה לחיים בצבא – אז מה אם אין גן ואין מי שישמור עליהן כי אין לה עם מי לחלוק בעומס? אז מה אם עכשיו החופש הגדול? אז מה אם צריך לדאוג לבנות שלנו, אלו שעוד כמה שנים גם יתגייסו לצבא? אז מה אם בייביסיטר עולה 30 ש"ח לשעה (במקרה הטוב) ויום עבודה זה 8 שעות ומילואים זה 26 ימים כך שמדובר בהוצאה של אלפי שקלים שאף אחד לא יפצה אותנו עליה?
ובתסכול מסתכמת גם כל המחאה שיש בארץ.
ולמה הוא כותב את זה? כי הוא צריך שנייצג אותו.
ולסיום יובל דרור כותב:
אני מתכוון בשבת להיכנס בפעם השלישית למכונית שלי, לעשות את הדרך לתל-אביב, להחנות ולהתחיל ללכת אל העצרת המרכזית. אני אגיע לשם לא כדי שהמחאה תתקרב באדם אחד נוסף לכיוון המיליון, אני אגיע כיוון שזו גם המחאה שלי. אתה לא יכול להתלונן כל הזמן שהחיים בישראל הפכו בלתי נסבלים, שהפוליטיקאים ואנשי ההון הפכו חזירים, שמערכת הבריאות, החינוך והרווחה דפוקים, שסדר העדיפויות התערער לחלוטין – ואז, ברגע שבו קמה קבוצה עצומה של אנשים שמנסה לעשות משהו בעניין, לתת להם להזיע לבד ולהישאר בבית, לצפות בהם צועקים כאשר אתה יושב בסלון, מביט בהם דרך הטלוויזיה.
[…]
אני לא יודע אם בסופו של דבר הדברים ישתנו מהשורש, אם השיטה תוחלף, אם נתניהו יפול, האם העניינים באמת יראו אחרת. לא יודע. אני כן יודע שמי שבאופן בסיסי חש בעצמותיו שהמדינה עלתה על הפסים הלא נכונים, שהיא נשדדת באופן קבוע על ידי קבוצה קטנה של אנשים, שהיא נתפסה על ידי חבורה צינית ודשנה, מי שלמרות שנאנק תחת נטל המיסים הבלתי אפשרי, הפוליטיקה המגזרית, השיסוי הבלתי פוסק מצד האנשים שהם שרצים, שהם כותבים מטעם, מי שעדיין רואה את עתידו ואת עתיד ילדיו כאן, מי שחשוב לו לנסות ולשנות משהו, וכן – אני מדבר רק על לנסות כי ההצלחה לא מובטחת – לא יכול להרשות לעצמו להישאר בבית.
אתם מוזמנים (ואני ממליץ לכם) לקרוא את פוסט המלא – הזמן הוא עכשיו
אני אצעד הערב בתל אביב. אני מקווה שגם אתם.