אני לא מאמין במאבקים. לא במאבק הנוכחי על הדיור או על מה שהוא לא מסמל עכשיו ולא במאבקי הפייסבוק למיניהם שצצו כפטריות אחרי הגשם. וזה לא שאני לא רוצה שהם יצליחו, להפך, לא יהיה שמח ממני אם יהיה שינוי ביכולת הלא קיימת שלי לקנות דירה בארץ ישראל. אבל בכל כמה שנים אני רואה את התקשורת/הבלוגספירה/החברה-של-הבת-של-השכן-של-המורה-שלי-מהיסודי מלאת תקווה ומכריזה שהנה הגיע שינוי רק כדי שזה יעלם לו בקול ענות חלושה עד ל"מאבק" הבא.
הבעיה העיקרית שלי עם כל המאבקים האלה היא שאני, ואני מניח שגם רוב עם ישראל, לא יודעים למי להאמין. למצגות של ביבי? לבלוגרים שקוראים בכל מקום להעיף אותו מהשלטון? למה שכתוב בידיעות? למה שכתוב בישראל היום?
האמת היא שאף אחד לא באמת יודע מהי השיטה להוריד את מחירי הדירות לרמה נורמלית. אני בטוח שביבי מאמין שהדרך שלו נכונה בדיוק כמו שרוב הבלוגרים שאני קורא בטוחים לחלוטין שהוא טועה. לכל אחד יש שורה של 20 צעדים שיובילו לכך שבתוך חצי שנה עד שנה וחצי כולנו נוכל לקנות דירה, קוטג' ואפילו ללכת לקולנוע עם מה שישאר. ולכל אחד יש מליון סיבות למה הדרכים האחרות יובילו רק לשגשוג הטייקונים עלי אדמות. והטיעונים של כולם הגיוניים, והטיעונים הנגדיים של כולם הגיוניים והעולם כמנהגו נוהג.
מה שמפחיד אותי בכל ה"מאבקים" האלה הוא שכולם כל כך בטוחים שהם אלו שצודקים ואני לא רואה מצידם שום נכונות להקשיב לצד האחר ולראות אולי יש שם משהו שהוא קצת נכון.
אני מסתכל על כתבות שמנתחות את הפעולות של ביבי ואני רואה איך הם מנסים בכוח להפריך כל פעולה ופעולה שהוא מבצע. ביבי עד כדי כך מטומטם? הוא לא עושה שום דבר נכון? לא נראה לי. נראה לי יותר שהרצון להציג צד אחד בלבד כצודק גורם לאנשים לרצות לסתור כל מה שהצד השני אומר בלי בכלל לחשוב שאולי יש שם משהו. ואני לא אומר שביבי עושה הכל נכון, הוא וחבר מרעיו חולים באותה מחלה של חוסר הקשבה והתנשאות.
מפחיד אותי שכמעט בכל הבלוגים שאני קורא אני רואה רק צד אחד של המתרס. זה מזכיר לי את האדיקות שבה כמעט כולם קראו להצביע בעד "עיר לכולנו" בבחירות לתל אביב. מעבר לכך שזה לא הצליח פתאום אני רואה אנשים מאוכזבים מהפעולות שנציגים שלהם עושים. גם אז כולם כתבו בביטחון מלא, בידיעה ברורה שהנה, זו הדרך לגאולה. אני תוהה אם גם הפעם זו צעדה לכיוון לא נכון.
התחושה שלי מרגע שהתחיל המאבק הזה היא שלאנשים לא טוב ואין להם מושג מה לעשות אז הם עושים משהו ומשכנעים את עצמם בכל הכוח שהנה המשהו הזה, מדהים וגאוני או מטומטם וחסר תכלית ככל שיהיה, הוא זה שיפתור את כל הצרות. הפעם זה ללכת לגור באוהל בזמן שממשיכים לשלם שכר דירה מופקע על איזו קופסת גפרורים ברחוב בלפור. התוצאה היחידה הוודאית שאני רואה מזה זה המון פרגון תקשורתי (ולמה לא, זה נותן להם אייטם לטווח ארוך שיכול להביא רייטינג שמסמל את הכסף שאנחנו משלמים וירטואלית או שלא וירטואלית בצפיה בפרסומות), שינה חסרת נוחות והמון הרגשה טובה של "הנה, אנחנו עושים משהו משמעותי". אבל גם לגרד ראש מלא כינים גורם לנו להרגיש טוב למרות הסיכוי הקלוש שזה יעזור.
מה שאני מנסה לומר הוא שאני לא יודע ואני לא מאמין יותר שיש מי שיודע. כולנו מנחשים בהתבסס על נסיון כזה או אחר שיש לו ברוב המקרים קשר קלוש או דמיון כלשהו לבעיה הנוכחית. מאחר והנסיון שלי בתחום שואף לאפס והידע שלי מסתכם בדעות שאני שומע מכל עבר, אני חושב שאני, כמו רוב העם, יכול רק לשבת ולחכות ולקוות שמשהו יקרה. אני לא מאמין שהמאבק הזה ישיג משהו כי אני לא מאמין שאף אחד יודע מה הדרך הנכונה להשיג אותו וזה גורם לי לרצות לצרוח, אבל זה יעזור באותה מידה כמו לשבת במאהל ולקוות שמה שאנשים אחרים אומרים הוא נכון.
מחשבה לסיום: למה בעצם כתבתי את זה הפוסט הזה? אולי זו הצרחה הזאת שאמרתי שלא תועיל. זה גרם לי להרגיש יותר טוב אבל אני עדיין לא יודע.
הצילום למעלה הוא של Itzuvit מוויקיפדיה ומפורסם תחת רשיון שימוש Creative Commons ייחוס-שיתוף זהה 3.0 לא מותאם.
איך אתה מצביע בבחירות?
ככל הנראה בלי באמת לדעת. פעמיים הצבעתי לפי מה שאבי הצביע, ופעמיים הלכתי לפי מאמרים שקראתי בבלוגספירה ושהטקסטים שם נשמעו לי נכונים. זו היתה תקופה שבה האמנתי שיש שחור ולבן ואם לומר את האמת, היום אני חושב שגם אלו שכתבו את אותם מאמרים לא באמת יודעים. אני כבר לא מאמין להם.
זה חרא של פתרון וזה חרא של טקסט לכתוב ויכול להיות שאני טועה ויש אנשים שבאמת יודעים בוודאות איך לתקן את כל מה שלא טוב במדינה שלנו. אבל ככל שעובר הזמן אני מרגיש שזה לא ככה. שכל מה שיש לנו זו תחרות צעקות ושנמאס לי הקשיב למישהו רק כי הוא זה שצועק יותר חזק.
זה לא פתרון וזו לא אמירה. זו תחושה.
מה שניסיתי לרמוז הוא שהביקורת שלך כאן אינה על המחאה, אלא על השיטה הדמוקרטית באופן כללי. מה שמעלה את השאלה: מה האלטרנטיבה?
כמעט נכון. ההבדל העיקרי בין בחירות לבין המחאה הזאת הוא שבבחירות מציגים לך מצע של מטרות ואתה צריך לבחור אילו מן המטרות אתה רוצה שיפעלו להגשים (ונעזוב בצד את העובדה שבד"כ שוכחים מזה אחרי הבחירות).
במקרה הזה יש כבר הסכמה (או לפחות מראית עין של הסכמה) לגבי המטרה והויכוח הוא לגבי הדרך. הנכונה להשיג אותה.
מזמן לא קראתי אותך, אורי. והגעתי בזכות הרשת החברתית החדשה 🙂
כנראה שאתה צודק.
לפי ראות עיני, יש אפשרות בחיי העולם הזה לקנות דירה.
האנשים צריכים רק להיות יותר צנועים, ולהתנהל כלכלית נכון.
וזה מאוד קשה בעולם קפיטליסטי כזה.
אני מאמין שהמהפכה וההפגנות דווקא כן יצליחו.
הזמן קצר והמלאכה מרובה.
וחבל שאני לא כותב בבלוג שלי על נושא כזה חשוב. אולי גם אצלי יגיע שינוי,
ולא אמשיך עוד הרבה שנים עם האסקפיזם הזה 🙂