תרצה היקרה, את ההודעה על מותך שמעתי מחבר במסנג'ר. הוא שמע את זה מהפייסבוק. הלכת לעולמך והשארת אותי, ואת כל עולם הפרסום באבל כבד.
מיד כששמעתי על מותך רציתי לכתוב אנדרטה מפוארת של מילים שיבטאו את כל מה שהיית בשבילי. רציתי שכולם ידעו כמה השפעת על חיי ועל חייהם של רבים אחרים שאני מכיר. אבל כל מה שכתבתי פשוט הרגיש לא נכון, לא מלא, לא ממצה. איך אפשר להספיד את הכוהנת הגדולה שהמילים היו נר לרגליה? איך אפשר לכתוב על האחת שהחזירה לי את האמונה במילה הכתובה? האחת שלימדה אותי איך כותבים.
ביום חמישי, כשזה קרה, ישבתי מול הדף שפתחתם לא מזמן בפייסבוק. אנשים החלו לטפטף רגשות על הדף והרגשתי צורך עז לכתוב שם משהו, כל דבר. בסופו של דבר כתבתי את המילה היחידה שהצליחה איכשהו לבטא את רגשותי – עצוב.
אנשים אחרים כתבו דברים כל כך יפים, מישהו כתב שהמוות שלך הוא בריף שאף אחד לא יכול לפצח. היו שסיפרו איך הסיגריות לקחו אותך מאיתנו. היו כאלה שאמרו לך תודה. והיו הרבה כמוני – כאלה שהמוות שלך לקח להם את המילים. אז הרשי לי להיתלות במילים של אלו שכן הצליחו לפצח את הבריף האחרון שהשארת לנו ולומר לך תודה על הכל. את תחסרי לנו.
תנצב"ה