על חרם בתלת מימד

מזה מספר שנים שאינני הולך לקולנוע. בכל פעם שהלכתי הרגשתי שעושקים אותי כשמחיר הכרטיסים עלה עוד ועוד. בכל פעם התעצבנתי כשנאלצתי לראות פרסומות למרות ששילמתי על הכרטיס (אם הייתי מגיע בכוונה אחרי הפרסומות, הכסאות שרכשתי לא היו נשמרים עבורי). בכל פעם התחרפנתי כשנאסר עלי להביא פופקורן או שתיה מהבית ונאלצתי לקנות אותם במחירים מופרזים ביותר במזנון הקולנוע (כן, יכולתי להחביא אוכל בתיק, אבל זו לא הפואנטה).

את הסרטים נהגתי לראות ב DVD שנשכר כחוק כמה חודשים אחרי שכולם הפסיקו לדבר עליהם והרגשתי טוב עם עצמי עד לפני כמספר שבועות כשהחלטתי לשבור את החרם וללכת לקולנוע. הסיבות לחרם לא נעלמו, ולא היתה שום סיבה גרנדיוזית או אידיאולוגית מהאחורי ההחלטה. למען האמת זו היתה החלטה לחלוטין מבוססת אינטרס ואפילו אדיוטית במידת מה – הלכתי לראות את אוואטר כי ידעתי שזו הדרך היחידה שאוכל לראות אותו בתלת מימד. הקולנוע השיג טכנולוגיה שלא היתה קיימת אצלי בבית ולכן הסכמתי לשלם הרבה, בניגוד לכל מה שדגלתי בו עד אותו רגע, בשביל להנות מחוויה חד פעמית של תלת מימד שכזה.

התוצאה – אני לא מתכוון ללכת בעתיד לקולנוע בשביל תלת מימד. הסרט היה חביב, התלת-מימד היה מהנה אבל זה לא היה שווה את התחושה שחשתי שאני משלם יותר מדי על מעט מדי. זה היה נחמד בתור חוויה חד פעמית אבל החרם לא איבד מערכו ועדיין כל הסיבות שבעטיין פתחתי בו הן שרירות וקיימות. אי לכך, חזרתי לסורי וכל עוד לא תצא טכנולוגיה מרהיבה חדשה, כנראה שלא תראו אותי קונה כרטיסים.

ולמרות זאת, קצת על אוואטר. הסרט עצמו היה יפהפה והתלת-מימד בהחלט סייע לו להיות מרהיב ביופיו. העלילה היתה לא רעה, גם אם טיפה הוליוודית לטעמי. בדיעבד, אני חושב שהייתי נהנה אפילו יותר מהסיפור אם לא הייתי רואה את זה בתלת מימד ולו רק בגלל שיצאתי משם עם כאב ראש קל. הפואנטה של העלילה היתה כזאת שכבר שמענו מאות פעמים אבל לעולם היא נשארת נכונה ולעולם לא נמאס לי לשמוע אותה. הייתי כותב כאן את דעתי על כל נושא החיבור עם הטבע והאלה שעומדת מאחורי הכל, אבל עידו הרטוגזון כבר כתב את זה כל כך יפה, אז אני פשוט אצטט ואקשר:

אז אני פה לומר את דעתי וזו דעתי בלבד, אבל לעזאזל אני מוכן לעלות על גג ולצעוק אותה משם, אם צריך – שאווטאר הוא אולי אגדה, אבל אגדה שאומרת את האמת לפרצוף. שהחוויות והרעיונות שאווטאר מדבר עליהן – החיבור עם הגוף הילידי, הרוחניות הארכאית, התפיסה של הטבע כאורגניזם חי ומודע (מה שאני קורא לו Sentient Forest) הם האמת לאמיתה ולא האגדה, כפי שיודעים אנספור אנשים שחוו אותם וחווים אותם באופן יומיומי – אפילו כאן בעיר. אני מתפתה לומר '"'האגדה האמיתית היא הבורסה. 'האגדה' האמיתית היא לחכות שמישהו יגיב כעל הסטטוס שלכם בפייסבוק" – אבל אני לא אגיד את זה. כי זה יהיה פשטני מדי, כי גם לדברים האלה יש מציאות, ואפילו חשובה. אבל אם אני בטוח במשהו, זה שאם כבר חייבים להשתמש במונחים כמו אגדה – הדברים הללו הם הרבה יותר "אגדה" ו"המצאה" מהדברים שמופיעים באווטאר.

ואז כשאני רואה אנשים שמלגלגים לכל מיני קונספטים שמופיעים באווטאר כמו "אמא טבע" או "רשת החיים" כאילו מדובר בקשקוש חסר מובן שאלוהים יודע מאיפה הקריצו אותו, אני באמת ובתמים לא יודע אם לצחוק או לבכות. אווטאר הוא המציאות. מציאות שורשית מאוד שהייתה שלנו במשך אלפי שנה ושאנשים בתוך הגוף הטכנולוגי והמטריאליסטי של החברה שלנו מגודלים ומחונכים באופן שיטתי להתעלם ממנה ואפילו לא להכיר בקיומה. ומה שמרתיח אותי במיוחד הוא האופן שבו תיאוריות ביקורתיות (חשובות כשלעצמן) כמו אלו שמבקרות את מושג "הפרא האציל" משמשות בסופו של דבר על מנת לשרת את החברה הפרברטכנולוגית שלנו ולפטור את המסר של אווטאר כסתם עוד קשקוש רומנטי.

הוויכוח על אווטאר – ממחשבותיו של פרא אצילי / עידו הרטוגזון