שמאלה, ימינה ושוב שמאלה

שבע בערב, רחוב ז`בוטינסקי ברמת גן. אדם נורמטיבי בגיל 30 פלוס קונה לאפה, אומר שלום למוכר ושם פעמיו לביתו. בפניו עומדות שתי אפשרויות. הראשונה, לחצות את הכביש ישירות במקום שבו הוא עומד, לעבור את אי התנועה שנמצא בין שני הנתיבים ולהגיע הביתה במהירות ובקלות. השניה, לעשות עיקוף של כחצי קילומטר בתוספת המתנה של מספר דק` ברמזורים על מנת להגיע לצד השני של הכביש.

 

מביט האדם שמאלה, ימינה ושוב שמאלה, רואה שהכביש ריק ממכוניות וגומלת בליבו החלטה. הוא חוצה את הנתיב הראשון ומגיע אל אי התנועה. הנתיב השני יש מספר מכוניות נוסעות אז הוא ממתין כחצי דקה עד שהן נעלמות. כעת גם הנתיב הזה ריק. מניח האדם את רגלו על הכביש ומתחיל לחצות כאשר לפתע, אורות מסנוורים נדלקים באופק. האדם מגביר את קצב הליכתו אך המכונית נראית כאילו היא מכוונת ישירות אליו. הוא כבר עבר שלושה רבעים מהנתיב והאורות ממש קרובים. נראה שמכונית לא מאיטה, לא סוטה, לא מתכוונת לעצור. היא מתאימה את עצמה למיקום שלו על הכביש. הוא מביט על המרחק שנותר לו למדרכה – רק צעד או שניים. האם הוא יספיק?

 

הוא מספיק והמכונית עוצרת לצידו בחריקת בלמים. כעת כשהאורות כבר לא מסנוורים אותו הוא רואה שמדובר במכונית משטרה. השוטר במושב הימני קורא לו ודורש את תעודת הזהות, שואל אותו מדוע הוא עבר באזור הזה ולא הלך עד לרמזור הקרוב. האדם אומר את האמת "זה היה נוח יותר, ולא סיכנתי אף אחד, הכביש היה ריק". השוטר דורש ממנו פרטים ולבסוף מגיש לו דו"ח של 100 שקלים לתשלום בתוך חודש.

 

בדרכו הביתה חושב לעצמו האדם, כיצד זה שבגיל שלושים לא סומכים עליו שידע מתי הוא מסכן את עצמו. בגיל עשר כבר נתנו לו לחצות כביש לבד, בגיל שמונה עשרה כבר נתנו לו להחזיק נשק חם ביד, אבל בגיל שלושים לא סומכים עליו שיבחין מתי הכביש ריק ואין סכנה.

 

רגע לפני שהוא מגיע הביתה הוא צריך לעבור עוד כביש אחד. מדובר ברחוב צדדי, נתיב אחד. הוא עומד על שפת המדרכה ותר במבטו אחר מעבר חציה. אין. הוא מהסס, כיצד הוא ידע שהפעם הוא לא עובר על החוק. בסוף הוא עובר. הוא מגיע הביתה, מניח את התיק ותוהה, האם בפעם הבאה עליו להאריך את הדרך בחצי קילומטר או פשוט לסרוק את השטח אחר מכוניות משטרה מסתתרות?