כרמל וייסמן כותבת על השפעת הבלוגרים על דעת הקהל
במקרה של דב חנין התקשורת עסקה בעיקר בדה לגיטימציה שלו על רקע אי ציונות בעוד שהבלוגוספירה התאמצה להדגיש את הישגי החקיקה שלו ואת החזון שלו לתל אביב. כשדב חנין הודיע על כוונתו לרוץ לראשות העירייה סקר מהיר הראה שרק 8% מהתל אביבים התכוונו לבחור בו. אותם 34 אחוז שנתנו לו את קולם לבסוף, עשו זאת אפוא כתוצאה מחשיפה לשילוב ייחודי של עבודת אינטרנט ועבודת שטח.
במקרה של התנועה הירוקה מימד התקשורת התייחסה לתנועה כאל חיבור הזוי שאין לו סיכוי להתקרב לכנסת, מבלבל את הבוחרים עם "הירוקים" ואפילו לא טרחו למדוד אותם בסקרים, בעוד שהבלוגרים הדגישו שוב את החזון הפרקטי של פעילי החברה האזרחית, את התקווה של פוליטיקה נקייה ואת הפידבקים והסקרים שהראו כי ייתכן שהתנועה תהיה הפתעת הבחירות. התנועה אכן לא עברה את אחוז החסימה ויש פה מאה משתנים מתערבים אחרים, אבל עדיין הייתה התנועה הקרובה ביותר לאחוז החסימה כשהיא מותירה מאחור תנועות ותיקות שאינן נכנסות לכנסת באופן מסורתי ואת הנס הזה שהתרחש בארבעה חודשים בלבד היא חייבת לאותו שילוב ייחודי של פעילות שטח עם פעילות אינטרנטית.
אז ההשפעה ניכרת במספרים ואנחנו יודעים שאפשר לשייך אותה רק לאינטרנט ולשטח ולא לתקשורת ההמונים שהלכה על נרטיב אחר/התעלמה, אבל אנחנו עדיין לא יודעים מה בלוגר עושה שזה קורה? מהו התהליך של השפעה, אילו פרקטיקות מעורבות בו? זו השאלה ששאלתי את עצמי כשניתחתי את הפעילות שלנו ודיברתי עם הצדדים המעורבים. מצאתי בפעילות הבלוגרים פרקטיקות מעולמות העיתונות והתעמולה כמו גם פרקטיקות של אקטיביסטים ופעילים פוליטיים, ומה שריתק אותי במיוחד היו הממדים שבהם בלוגרים הולכים על טכניקות של השפעה אישית. הם לא תמיד מנסים להשפיע באמצעות סיקור עיתונאי, אלא פעמים רבות פונים לקהל שלהם ברטוריקה של שכנוע אישי וברשימת התפוצה הפנימית מהרהרים במספר הקולות שכל אחד מהם הביא כהישג המרכזי. בלוגרים נמצאים אפוא על התפר שבין עיתונאים לפעילים חברתיים, עושים שימוש בפרקטיקות משני צידי המתרס ואולי אפשר להגדיר אותם כפעילי-סלבריטי שכאלה, פעילים שיש להם ניראות ציבורית וזה שווה קצת יותר מפעיל מתנדב יחיד, זה פעיל שיכול לסחוף אחרים ולכן הוא מייצג קבוצת קולות ולא רק את עצמו – כך בעיני עצמו וכך בעיני הפוליטיקאים שמגייסים את תמיכתו.
קישור לפוסט: בלוגרים כמנהיגי דעה