רונה שטיינברג כותבת על הסיבה בגינה היא יוצאת להפגנות ומביעה סולידריות ברשתות החברתיות
לפני מספר ימים שרונג נזפה בי שהחלפתי את תמונת הפרופיל שלי בלוגו טביעת אצבע – סמל המאבק במאגר הביומטרי, ותייגתי אותה ועוד מספר חברים כדי שיופיע בניוז פיד של כולם. זה נראה לה פשוט מגוחך וילדותי היא גם כתבה בפוסט שהיא לא רואה איך זה יעזור למישהו באיראן אם היא תעשה ריטוויט להכוונות כיצד לצאת מאיזו כיכר מכותרת. אני לא מסכימה איתה בשום אופן. אין לי דרך טובה יותר להסביר את עקרון המאסות מאשר ריטוויט לכתובות פרוקסי עבור הסטודנטים באיראן (שבה למרות התחזיות עדיין לא שככו המהומות – כל מומחי המזרחנות, המפרץ הפרסי, שיעיות ושעועיות, תאכלו את הלב!). מה שבאמת חשוב בסולידריות הוא שאנשים ימשיכו לצאת מהבית כי הם יבינו שהם לא לבד. כי הריטוויט מראה להם שיש המון מאחוריהם, חשיבות הטוויטר לא היתה רק בדיווחים מאיראן החוצה אלא מאיראן פנימה. כל איראני שנכנס לטוויטר קיבל אומדן לא רע כמה בדיוק הוא לא לבד. זה מאד חשוב למי שמוצא את עצמו נלחם בשלטון שאין לו בעיה לסקול נשים למוות. הביחד הזה הוא שעושה עבורם את ההבדל. הדוגמא הישראלית לביחד כזה היא קמפיין הבלוגים לפני הבחירות לעיריית תל אביב. אבל למרות שאני לא מסכימה עם שרון אני מבינה מאיפה היא מביאה את הגישה הזו – זה היאוש שמאפיין אפילו את מי שדווקא כן יוצא מהבית ופוגש תמיד את אותם אנשים ומכיר את כולם כבר בשם (למרות שהיא צנועה כזו ואף פעם לא תודה בזה).
אנחנו התרגלנו לחיות לבד. זו הבעיה שלנו. ניסיתי לשכנע מישהו לפני חצי שנה לא להשאר אדיש ובשלב מסוים הוא אמר לי: "אני מבין את מה שאת אומרת, אנחנו התרגלנו לעבוד בתוך השיטה, לרמות את השיטה, אבל לא לנסות לשנות את השיטה". אנחנו לא סומכים על החברים שלנו כי אנחנו יודעים שאין להם על מי לסמוך. זה מה שמשאיר אנשים בבית. כל אחד לעצמו.
קישור לפוסט: דור הבועה