טל מספר על הרגעים בהם הפך להיות אבא
שם אתה רואה אותה. האישה שאתה אוהב, האישה שהפכה להיות רעייתך לפני כמה חודשים, האישה שעומדת להיות האמא של הבן שלך. שוכבת, ידיה פרושות לצדדים, כובע מקלחת אדיוטי לראשה. כל מיני חוטים וצינוריות יוצאים ממנה ומתחברים למכשירים מצפצפים ומהבהבים, ומעליה מתנשא וילון ירוק עצום שמסתיר מעיניה ומעיניך את כל מה שקורה שם, למטה, באיזור הבטן. היא מסתכלת עליך, ואתה לא מתרגש, אוה, לא, הלוואי והיית מתרגש – אתה פוחד. אתה מת מפחד. הרגליים שלך הופכות לבטון, אתה לא מסוגל להגיע מדלת הכניסה אל השרפרף שהכינו עבורך ליד הראש שלה. וואו, סחרחורת, הראש שלך מסתובב, אתה רוצה לברוח משם, אבל איכשהו אתה מתקדם אליה, קורא לה בכינוי החיבה שלה, מנסה לעשות מזה את הרגע הכי רגיל שאפשר.
אתה מחזיק לה את היד, ומתבייש בעצמך. לא משנה כמה אתה פוחד, אתה לא מסוגל לדמיין בכלל מה עובר לה בראש, עם כל מה שעומד לקרות עכשיו מעבר לאותו וילון ירוק אטום. אתה מסתכל עליה – היא לא מאופרת, השיער שלה אסוף מתחת לכובע האדיוטי, והפנים שלה מעוותות מפחד, ובכל זאת היא היצור הכי יפה עלי אדמות. אוה, הקיטש, הקיטש הזה, ברגעי האמת אין נכון ממנו. אתה מרגיש דמעות מתקרבות, ומכריח את עצמך לחייך אליה, רק כדי לקלוט שהיא לא רואה את החיוך שלך בגלל מסיכת המנתחים המחורבנת הזאת על הפרצוף שלך. אז אתה מנסה לחייך אליה עם העיניים, שזה הכי הרבה ממך שהיא יכולה לראות כרגע. אתה אוסף את כל האהבה שלך, ואת כל הנחמה שלך, ואת כל הרוגע שאתה מסוגל לזייף – ומנסה להקרין אותם אליה דרך העיניים.
קישור לפוסט: סיפור הלידה שלו
אוה, חן חן. שמח שאהבת, זו המחמאה הכי טובה.