לכבוד יום הרשומה נברתי בארכיון הבלוג שלי בחיפוש אחרי ה-רשומה שתעשה לי את זה יותר מכל האחרות. רשומה שכשאני אקרא אותה מחדש אני ארגיש את אותה הרגשה שהיתה לי כשכתבתי אותה. רציתי רשומה שלא תהיה על החיים שלי, כי מה שהיה כבר עבר. רציתי רשומה שתהיה רלוונטית גם היום. רציתי רשומה שמביעה דעה אבל בצורה שונה ויפה. בסוף מצאתי – תהנו.
– –
תפילת שחרית בבית
דניאל סיים לטאטא את הרצפה וניגש למקלחת. היום זה תורו לארח את כולם לתפילת שחרית והוא לא רוצה שיחשבו שהוא חי בבית מלוכלך. זה היה הרבה יותר קל כשכל מה שהוא היה צריך לעשות זה לקום בבוקר ולהגיע לבית הכנסת, אבל מאז שהחילונים התאגדו והתחילו להעביר חוקים בכנסת החיים שלו הפכו לסיוט.
זה התחיל בדברים קטנים והגיוניים. בהתחלה הם קיצרו את שעות העבודה ביממה והגדירו אותם בין 10 ל 16. הם טענו שזה ייתן ליותר אנשים זמן לישון והעלות למשק תהיה אפסית כי אנשים ערניים עובדים יותר טוב ויותר מהר. זה היה נחמד מאוד עד שהם גילו שבתי עסק מסויימים מעסיקים צעירים בשעות שמעבר לשעות העבודה ובעצם פוגמים ברפורמה וגם לא משלמים להם כמו שצריך.
בתוך שבוע עבר חוק חדש שאוסר על בתי עסק לפעול מחוץ לשעות העבודה, גם על מנת למנוע ניצול של עובדים וגם בגלל הטענה שבתי עסק עושים רעש שמפריע לאנשים שמנסים לנצל את שעות השינה שלהם. לא עבר זמן רב והעתירה הראשונה נגד בית הכנסת התקבלה. דניאל זכר כיצד הם ניסו להיאבק ולטעון שבתי כנסת אינם בתי עסק אך ללא הועיל. זו הסיבה שכל בוקר וכל ערב הם נאלצים להתפלל ביחד בבתים הפרטיים שלהם. לפחות לשם החילונים עוד לא הגיעו.
דניאל סיים להתקלח ולהתלבש בדיוק כאשר נשמע צלצול בדלת. זה היה רבי נחמיה, הוא תמיד מגיע ראשון, מרגיש שזו חובתו. זמן קצר אחריו הגיעו כל השאר, שמונה במספר. "איפה זיו?" שאל דניאל. "הם תפסו אותו" השיב הרבי. דניאל ידע למה הוא התכוון. מזה כחודש מתקיים באזור קורס של "החכם החילוני". הם מזמינים את הצעירים ואת אלו שעדיין לא בטוחים באמונתם ומערערים להם אותה מן היסוד. הם מפחידים אותם ואומרים להם שאם הם לא יחיו עכשיו הם עלולים להפסיד את ההזדמנות היחידה שלהם. הם מטעים אותם ואומרים להם שזו טעות לדבוק שמשהו שאי אפשר לראות. רבים וטובים כבר נפלו ברשתם.
הם סיימו להתפלל, הפעם בלי מניין. זו לא היתה הפעם הראשונה שהם לא הצליחו להגיע למניין. אנשים מתבלבלים, לא זוכרים מי מארח את התפילות בכל פעם. לאף אחד אין מספיק כסף בשביל לארח את התפילות באופן קבוע. דניאל זכר את רבי שמעון זכרונות לברכה. רבי שמעון היה מארח את כולם בכל יום עד שנפטר, היה לו מספיק כסף והרבה רצון טוב. עכשיו הוא כבר חלק מהים. דניאל נאנח, הוא עוד זכר את הימים שבהם קברו את המתים באדמה. זו היתה תקופה טובה, היה אפשר לבוא ולבקר את המתים. אך הרבה מים עברו מאז בירקון והאגודות הירוקות מסרבות לאפשר להם לחזור למנהג היהודי הזה.
הם טוענים שקבורה מצמצמת את השטחים של הטבע ואת אפשרויות הבניה. הם טוענים שבקצב שאנשים מתים זה לא הגיוני להמשיך במנהג בזבזני כמו קבורה. אז הם מאפשרים בתי קברות פרטיים על שטחים מאוד מוגבלים (לא יותר מכך וכך מטרים רבועים) אבל למי יש כסף לשלם על קבורה שם? האפשרות היחידה שנותרה היא שריפה, אבל דניאל לא יכול היה לחשוב על לשרוף את הגופה של הרבי שמעון, אז הם זרקו אותה לים, מקום שאף אחד לא ימצא אותה. הם שכנעו את עצמם שזה הכי קרוב לקבורה שאפשר.
התפילה הסתיימה, כולם הלכו ודניאל התפנה כדי להתחיל בשגרת יומו. הוא עלה למעלה כדי להעיר את גילה, אשתו, ואת חנן, בנם היחיד. זה זמן מה שהוא מחפש עבודה כדי שהוא וגילה יוכלו לגדל עוד ילד. פעם מצוות פרו ורבו היתה חלק בלתי נפרד מכל משפחה, אבל גם את זה החילונים הרסו. הם לא מבינים שלהוליד ילדים זו מצווה ושכוחנו במספרנו. הם מעדיפים להסתתר מאחורי טענות של רווחת הילד, ושחייבים שתהיה הכנסה שמתאימה למספר הילדים שמגדלים. כמובן שהם העבירו חוק בנושא. על כל דבר הם מעבירים חוקים, החילונים האלה.
דניאל לא היה מרוצה מהחיים האלה, "כפיה חילונית" הוא נהג לומר לחבריו בכל הזדמנות. מי יכול להיות מרוצה כשכופים עליו דרך חיים שהוא לא מאמין בה?
זה התחיל בדברים קטנים והגיוניים. בהתחלה הם קיצרו את שעות העבודה ביממה והגדירו אותם בין 10 ל 16. הם טענו שזה ייתן ליותר אנשים זמן לישון והעלות למשק תהיה אפסית כי אנשים ערניים עובדים יותר טוב ויותר מהר. זה היה נחמד מאוד עד שהם גילו שבתי עסק מסויימים מעסיקים צעירים בשעות שמעבר לשעות העבודה ובעצם פוגמים ברפורמה וגם לא משלמים להם כמו שצריך.
בתוך שבוע עבר חוק חדש שאוסר על בתי עסק לפעול מחוץ לשעות העבודה, גם על מנת למנוע ניצול של עובדים וגם בגלל הטענה שבתי עסק עושים רעש שמפריע לאנשים שמנסים לנצל את שעות השינה שלהם. לא עבר זמן רב והעתירה הראשונה נגד בית הכנסת התקבלה. דניאל זכר כיצד הם ניסו להיאבק ולטעון שבתי כנסת אינם בתי עסק אך ללא הועיל. זו הסיבה שכל בוקר וכל ערב הם נאלצים להתפלל ביחד בבתים הפרטיים שלהם. לפחות לשם החילונים עוד לא הגיעו.
דניאל סיים להתקלח ולהתלבש בדיוק כאשר נשמע צלצול בדלת. זה היה רבי נחמיה, הוא תמיד מגיע ראשון, מרגיש שזו חובתו. זמן קצר אחריו הגיעו כל השאר, שמונה במספר. "איפה זיו?" שאל דניאל. "הם תפסו אותו" השיב הרבי. דניאל ידע למה הוא התכוון. מזה כחודש מתקיים באזור קורס של "החכם החילוני". הם מזמינים את הצעירים ואת אלו שעדיין לא בטוחים באמונתם ומערערים להם אותה מן היסוד. הם מפחידים אותם ואומרים להם שאם הם לא יחיו עכשיו הם עלולים להפסיד את ההזדמנות היחידה שלהם. הם מטעים אותם ואומרים להם שזו טעות לדבוק שמשהו שאי אפשר לראות. רבים וטובים כבר נפלו ברשתם.
הם סיימו להתפלל, הפעם בלי מניין. זו לא היתה הפעם הראשונה שהם לא הצליחו להגיע למניין. אנשים מתבלבלים, לא זוכרים מי מארח את התפילות בכל פעם. לאף אחד אין מספיק כסף בשביל לארח את התפילות באופן קבוע. דניאל זכר את רבי שמעון זכרונות לברכה. רבי שמעון היה מארח את כולם בכל יום עד שנפטר, היה לו מספיק כסף והרבה רצון טוב. עכשיו הוא כבר חלק מהים. דניאל נאנח, הוא עוד זכר את הימים שבהם קברו את המתים באדמה. זו היתה תקופה טובה, היה אפשר לבוא ולבקר את המתים. אך הרבה מים עברו מאז בירקון והאגודות הירוקות מסרבות לאפשר להם לחזור למנהג היהודי הזה.
הם טוענים שקבורה מצמצמת את השטחים של הטבע ואת אפשרויות הבניה. הם טוענים שבקצב שאנשים מתים זה לא הגיוני להמשיך במנהג בזבזני כמו קבורה. אז הם מאפשרים בתי קברות פרטיים על שטחים מאוד מוגבלים (לא יותר מכך וכך מטרים רבועים) אבל למי יש כסף לשלם על קבורה שם? האפשרות היחידה שנותרה היא שריפה, אבל דניאל לא יכול היה לחשוב על לשרוף את הגופה של הרבי שמעון, אז הם זרקו אותה לים, מקום שאף אחד לא ימצא אותה. הם שכנעו את עצמם שזה הכי קרוב לקבורה שאפשר.
התפילה הסתיימה, כולם הלכו ודניאל התפנה כדי להתחיל בשגרת יומו. הוא עלה למעלה כדי להעיר את גילה, אשתו, ואת חנן, בנם היחיד. זה זמן מה שהוא מחפש עבודה כדי שהוא וגילה יוכלו לגדל עוד ילד. פעם מצוות פרו ורבו היתה חלק בלתי נפרד מכל משפחה, אבל גם את זה החילונים הרסו. הם לא מבינים שלהוליד ילדים זו מצווה ושכוחנו במספרנו. הם מעדיפים להסתתר מאחורי טענות של רווחת הילד, ושחייבים שתהיה הכנסה שמתאימה למספר הילדים שמגדלים. כמובן שהם העבירו חוק בנושא. על כל דבר הם מעבירים חוקים, החילונים האלה.
דניאל לא היה מרוצה מהחיים האלה, "כפיה חילונית" הוא נהג לומר לחבריו בכל הזדמנות. מי יכול להיות מרוצה כשכופים עליו דרך חיים שהוא לא מאמין בה?
מעולה!
אהבתי. התחיל רע ונגמר טוב מאד.
נהדר! (שומע את תרצה בראש שלי)
ואו
צר לי,http://www.notes.co.il/shooky/34145.asp