בשלב כלשהו בצעירותי התגלגלה לידי חולצה כחולה עם פסים לבנים. החולצה היתה סטנדרטית, ללא הדפס מיוחד או כל דבר אחר שיגרום לה לבלוט מעל לחולצות אחרות. היא גם היתה גדולה עלי בכמה וכמה מידות. הנחתי אותה בארון ושכחתי ממנה.
אינני זוכר בדיוק מתי, אך זה היה אחרי הצבא, עשיתי סדר בארוני ומצאתי אותה שוב. עדיין ענקית, אבל קצת פחות. היא התלבשה בצורה סבירה על הגוף, אבל השרוולים התארכו הרבה מעבר לזרועותי. התחלתי להשתמש בה בתור פיג`מה ואהבתי אותה. חולצה לא ייחודית ולא מדהימה אבל אהבתי אותה.
כאשר עברתי בפעם הראשונה לרמת גן, גרתי עם שותפה בשם גלית ועם הכלב שלה "מוקי". הוא היה כלב חמוד והיתה לו משיכה כלבית סטנדרטית לדברים שמתדלדלים. השרוולים של הפיג`מה שלי קרצו לו ופעם אחר פעם הוא תפס אותם ברגע של חוסר תשומת לב מצידי. עם הזמן זה הפך לקרב משיכות קבוע בינינו, הוא מנסה לקרוע את השרוולים ואני מנסה להוציא אותם מפיו. יש לציין שדי נהנתי מזה ושבחלק מהזמן אני עצמי שיגעתי אותו בכוונה עם שרוולים.
אין צורך לציין שבחולצה החביבה נפרעו קרעים מקרעים שונים באזור השרוולים ובמקומות אחרים. בעיקר סימני שיניים, אבל לא רק. בצורה מוזרה זה גרם לי לאהוב אותה אפילו יותר. ישנתי איתה בכל לילה מלבד הלילות שהיא היתה בכביסה. אמא שלי טענה שאני צריך לזרוק אותה אבל אני לא יכולתי. היא כבר לא היתה סתם פיג`מה, היא היתה הפיג`מה עם החורים של מוקי.
לאחר שבאופן חוזר ונשנה סירבתי להפצרותיה של אימי (שבאותו זמן עדיין עשתה את הכביסה שלי ונתקלה בחולצה שוב ושוב), היא הפסיקה להציק. חשבתי לתומי שבזה תם העניין. ואז, ביום בהיר אחד קיבלתי את החולצה בחזרה מהכביסה כשהיא אחרת. השרוולים המתדלדלים, אותם שרוולים עם רוב החורים של מוקי, קוצצו באכזריות כך שיתאימו לאורך הזרועות שלי.
כעסתי על אמא שלי, צעקתי עליה שלא היתה לה זכות, ושלא נוגעים במשהו שמישהו אחר אוהב. היכנשהו במעמקי התודעה ידעתי שהיא התכוונה לטוב. מבחינתה היא גם העלימה את החורים ה"מכוערים" וגם התאימה את החולצה למידותי. אבל למרות התובנה הזאת כעסתי ונתתי לה לראות את זה.
מאז כבר סלחתי, והיא יודעת את זה. אני עדיין ישן עם הפיג`מה עם ה(פחות) חורים של מוקי והשרוולים הקצרים. חשבתי שפשוט התפשרתי, אבל באחד הימים הבנתי שעכשיו אני אוהב את החולצה הזאת אפילו יותר. אמנם יש בה עכשיו פחות חורים של מוקי, אבל יש בה גם שני חורים חדשים – חורים של אמא.
זה קורה כשהדרך מתקצרת
אהבתי. מאוד נחמד. הזדהתי 🙂