דובי קננגיסר כותב על חופש הביטוי בהקשר של הראיון עם יגאל עמיר
חופש הדיבור הוא זכות פוליטית פר-אקסלנס. בלעדיו לא ניתן לקיים מדינה דמוקרטית. אלו הדוגלים ב"פוליטיקה של הזהות" (identity politics, אנשים כמו איריס מריון יאנג ז"ל, לדוגמא) רואים בחופש להבעה של עמדות שאינן מקובלות על קבוצת הרוב לא סתם כזכות של אנשים המשתייכים למיעוטים (ולכן זקוקים להגנה), אלא כצורך של החברה הדמוקרטית: אם זו לא תשכיל להאזין לעמדותיהם של אנשים מקבוצות המיעוט, היא לא תהיה מסוגלת לשקלל את כלל הידיעה הקיימת בחברה. הביקורת של יאנג ואחרים המסכימים איתה משתקפת בחלופת דברים שהופיע בדיון באייל: שוקי שמאל טוען שחופש הדיבור צריך להיות למעשה "חופש המידע", כלומר שיגן על ביטויים שיש בהם מידע חדש בלבד. מכיוון שאין, לדעתו, מידע חדש בדבריו של יגאל עמיר, אין שום סיבה לשמוע אותם, ומכאן שאין שום סיבה לפרסם אותם[1]. איציק ש. עונה לשוקי ואומר שיש לנו לא רק זכות לשמוע את דבריו של עמיר, אלא אף חובה לשמוע אותם:
דבריו היו הארת הסביבה בה צומחים עשבים כאלו. למרות שאין דבר שלא ידענו, חשיפה ועימות עם המקורות הללו-עמיר הוא אחד המקורות -יכול היה לתרום להצפה של הדברים והפעלת לחץ על הממונים על אכיפת החוק. הרייטינג במקרה הזה חופף לשירות עיתונאי מהמעלה הראשונה.
זוהי בדיוק הגישה האומרת שיש חשיבות לא רק לתוכן הדברים, אלא גם לזהות של אומרם, ולהקשר שבו הם נאמרים.
קישור לפוסט: לא שומעים! » זכות הדיבור נתונה לגמד ההומו שמגיע לו למות בעינויים, שם בשורה השלישית. כן, אתה.