את בוטחת בי, כל כך בוטחת בי. אני לא יודע מה עשיתי בשביל לזכות בזה. את מספרת לי את הסודות הכי כמוסים, את הפרטים הכי קשים של חייך ואני מפחד. את נותנת לי לגעת לך בלב, מגישה לי אותו על מגש של כסף בחיוך, סומכת על ידי הגסות שיטפלו בו בזהירות, שילטפו אותו בעדינות.
אני יכול להרוס אותך במילה אחת, לקחת אותך מהמקום הבטוח שבו את נמצאת ולזרוק אותך באמצע שממה של עצב. אני יכול למחוץ את הלב הזה שברשותי בתנועה אחת. אני יכול להפיל עלייך את השמים או להטביע אותך בים של דמעות. אני יכול לגרום לך שלא להאמין יותר בבני אדם מבלי להתאמץ כלל. אני יכול לקחת ממך את כל מה שיש לך וזה מפחיד אותי. החיים הקטנים והמופלאים האלה ממלאים אותי אימה.
מה אם אחליק? מה אם ברגע של חוסר תשומת לב אני אפגע בך, בנפש השברירית שכבר חטפה כל כך הרבה מהלומות? אותה נפש שרואה בי ענף להאחז בו כנגד השטפון החזק שהיו החיים שלך?
מה אם אשבר, שלא מרצון? מה אם תאבדי את האחזה שלך בי? מה אם אני אאבד את האחיזה שלי בך? מה אם אני אגיד משהו שלא במקום? אפלוט סוד שאסור לי? אשבור את ליבך? זה מפחיד אותי.
למה את בוטחת בי? אף אחד אחר לא עושה זאת? אף אחד אחר לא מאמין בי כך… אפילו אני. מעולם לא עמדתי בציפיות של אנשים, מעולם לא רציתי שתהיינה ציפיות. את הגעת ופתאום יש כל כך הרבה מה לדאוג, כל כך הרבה לשמור, כל כך הרבה להיזהר. המשא שלך כבד לי, הוא מעיק עלי, הוא מעמיס עלי חששות ופחדים שאינם שלי. את הפכת אותי לכלוב מזהב ואינך מעיזה לצאת ממנו. כשאת בוכה על כתפי ומספרת לי את כל מה שעברת, אני כואב יותר משכאבתי בכל ימי חיי. מעולם לא עברתי את מה שאת עברת.
אני פוחד, פוחד שיום אחד לא אוכל לשאת את המשא שלך. פוחד שבהסח דעת אני אפגע בך יותר מכל האחרים. פוחד שיום אחד תגלי שאני ענף שנשבר בקלות ולא גזע שאפשר להאחז בו. שמשגה שלי ידרדר אותך לתהומות שאליהם אפילו את לא הגעת. את בוטחת בי ואני כל כך מפחד…
למה את בוטחת בי? אולי בגלל שאני מפחד?