משרד הפרסום TWBA, פנה אל זרובבלה (אליזרין וייסברג) והציע לה בגדי ים בתמורה לכך שתכתבו עליהם בבלוג שלה. זרובבלה מצידה הסכימה ויצרה קמפיין שלם בעצמה אותו פרסמה בבלוג. הקמפיין היה הצלחה והכל היה בסדר, עד שמשרד הפרסום זכה בתחרות קקטוס הזהב. הקריאייטיב הוא של זרובבלה, אז למי באמת שייך הקקטוס?
יהונתן קלינגר כותב על המקרה
בסך הכל אף אחד לא מרוצה. הסיבה? העסקה נראתה מזערית לגמרי ולא היה נראה למי מהצדדים שעשויות להיות בעיות שיהיו כאלה משמעותיות שלא ניתן יהיה לטפל בהן; אף אחד מהצדדים לא הבין שיש צורך בחוזה כשמדובר בעסקה בקניין רוחני ולא ראה לנכון להקצות את הזכויות והסיכונים, הכל נעשה בשיטת ה’סמוך’, כשבכזה מצב, החלש הוא תמיד זה שמפסיד. [בעברית: לא היה חוזה כי לא היה משתלם להחזיק עורך דין בשביל קמפיין שכולה שווה 1,500 ש"ח, ועל כך ארחיב אולי בעתיד]
השאלה האם הקמפיין של זרובבלה הוא “תוכן גולשים” קלאסי והזכאות של TWBA לקקטוס זהה לזכאות של YouTube לאוסקר על Dramatic Prairie Dog היא שאלה תיאורטית לגמרי. אם זרובבלה היתה פרילנסרית של TWBA שמקבלת תשלום, גם אז זכותה המוסרית וזכות היוצרים ביצירה ביצירה היו דורשות העברה בכתב [ועל כך היה מאבק התסריטאים האחרון, אהם אהם] אבל כל עוד לא הוסכם אחרת, גם אם התשלום לזרובבלה כפרילנסרית היה אפס ש”ח, עדיין זכותה שהיצירה תקרא על שמה, כמו זכותו של דור גרבש, הצלם בקמפיין, בתמונות [גילוי נאות: הן גרבש והן וויסברג נמנים על חוג חבריי].
קישור לפוסט: של מי הקמפיין הזה, דרך אגב? על יחסי ציבור, בלוגרים וקוראים