ש' מספרת מדוע היא התייאשה מלהיות מורה לאחר שנתיים בלבד.
חזרתי משביתה ארוכה ומתוקשרת, התלמידים הסתכלו לי בעיניים ואני להם, וכולנו ידענו את האמת: השביתה נכשלה, אנחנו נכשלנו כחברה, המדינה הציבה את החינוך שוב במקום האחרון. אם עד השביתה מורים בבית הספר שלי היו תורמים את זמנם מעל ומעבר, הרי שמאז ההסכם, כשמשרד האוצר התחיל להתחשבן עם המורים על החזרת שעות השביתה וניסה ללמד אותנו לקח לא לשבות יותר, כולנו הבנו שאנחנו הפראיירים של המדינה.
מאותו רגע, אף מורה לא רצה להישאר שעות נוספות מעבר לשעות ההחזרה. אתם חושבים שהכסף על השביתה חזר? שהסכם השכר "אופק חדש" של הסתדרות המורים השפיע? מערכת החינוך העל יסודית נשארה אבודה – והפעם ללא תקווה באופק.
ועכשיו, כשאני עומדת מול תלמידה כמו י', אין לי לאן לברוח. אני עזרתי (אם כי זה היה שם גם לפני) לפתח חוש ביקורתי כלפי המציאות, וכעת אני נושאת בתוצאות. האם אפשר לתמוך במערכת שלא תומכת בך? נשארתי ללא אמון במערכת החינוך, ללא שכר הולם, ובעיקר ללא תקווה במקצוע. לאחר שנתיים שבהן הקמתי את מגמת האמנות, עבדתי כרכזת המקצוע בבית הספר, לימדתי שיעורים עיוניים ומעשיים והייתי מחנכת של כיתה – לא יכולתי להמשיך.
קישור לפוסט: שובה של ש': מכתב פרידה ממערכת החינוך