אנשים הם מטורפים. לכל אחד יש שגעון מסויים ברמה מסויימת. העובדה הזאת מאוד עצבנה אותי, אני הרי אדם הגיוני ובתור אדם הגיוני אסור לי לקבל את אי השפיות כמובן מאליו. דיברתי עם סמי, החבר הכי טוב שלי, והגענו למסקנה שחייב להיות מקור מסויים לטירוף ואני הצבתי לי יעד למצוא אותו.
עקבתי אחרי האנשים שנראו לי הכי מטורפים ובכל פעם שפגשתי מישהו יותר מטורף התחלתי לעקוב אחריו. ככל שהאנשים נעשו יותר מטורפים התברר לי שרובם נמצאים בדרגות הגבוהות יותר בצבא. לאחר חודשים של מעקבים הגעתי לבסיס חסר שם במקום מרוחק בארץ.
מצאתי שם חייל מוזר שעובד ליד רדאר. הוא הסתכל עלי ואמר "אז אתה אחד מאלה שהקרינה שלי לא משפיעה עליהם" וצחק. היה לו צחוק חודר עצמות ומעצבן בטירוף. הוא הוציא אקדח מכיסו וכיוון אותו אלי. "אתה באת להרוס לי את התוכניות" הוא אמר "כבר שנים שאני, האדם הכי מטורף ביקום, מפיץ את הטירוף שלי לכל העולם בעזרת הרדאר הזה. אני לא אתן לך להפסיק את ההפצה" הוא שוב צחק את הצחוק החולני והמעוות שלו.
הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו "לירות בי עכשיו יהיה המעשה הכי הגיוני מבחינתך, המעשה הכי מטורף הוא לירות בעצמך". "נכון" הוא הופתע וירה לעצמו בראש. מיהרתי ללחוץ על הכפתור שהפסיק את פעולת הרדאר. המטורף הסתכל עלי תוך שהוא מדמם למוות ואמר "אוי ואבוי, עכשיו כולם יהיו הגיוניים" ושוב הוא צחק את הצחוק הנורא שלו ואז הוא מת.
חזרתי הביתה וסיפרתי לסמי, החבר הכי טוב שלי, את כל מה שקרה לי. הוא רק ישב לידי והנהן כשמבט של צער על פניו. עוד באותו הלילה באו שני אנשים בחלוק לבן וכפתו אותי, סיממו אותי, הביאו אותי לבניין גדול ותקעו אותי בחדר לבן.
מאז אני כאן, אחרי שהצלתי את העולם מטירוף, בחדר לבן עם קירות לבנים, בלי שום דבר באמצע, שום רהיט, שום כלום. וכל הקירות כאילו צוחקים עלי, צחוק מעצבן כזה וחודר עצמות.
עקבתי אחרי האנשים שנראו לי הכי מטורפים ובכל פעם שפגשתי מישהו יותר מטורף התחלתי לעקוב אחריו. ככל שהאנשים נעשו יותר מטורפים התברר לי שרובם נמצאים בדרגות הגבוהות יותר בצבא. לאחר חודשים של מעקבים הגעתי לבסיס חסר שם במקום מרוחק בארץ.
מצאתי שם חייל מוזר שעובד ליד רדאר. הוא הסתכל עלי ואמר "אז אתה אחד מאלה שהקרינה שלי לא משפיעה עליהם" וצחק. היה לו צחוק חודר עצמות ומעצבן בטירוף. הוא הוציא אקדח מכיסו וכיוון אותו אלי. "אתה באת להרוס לי את התוכניות" הוא אמר "כבר שנים שאני, האדם הכי מטורף ביקום, מפיץ את הטירוף שלי לכל העולם בעזרת הרדאר הזה. אני לא אתן לך להפסיק את ההפצה" הוא שוב צחק את הצחוק החולני והמעוות שלו.
הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו "לירות בי עכשיו יהיה המעשה הכי הגיוני מבחינתך, המעשה הכי מטורף הוא לירות בעצמך". "נכון" הוא הופתע וירה לעצמו בראש. מיהרתי ללחוץ על הכפתור שהפסיק את פעולת הרדאר. המטורף הסתכל עלי תוך שהוא מדמם למוות ואמר "אוי ואבוי, עכשיו כולם יהיו הגיוניים" ושוב הוא צחק את הצחוק הנורא שלו ואז הוא מת.
חזרתי הביתה וסיפרתי לסמי, החבר הכי טוב שלי, את כל מה שקרה לי. הוא רק ישב לידי והנהן כשמבט של צער על פניו. עוד באותו הלילה באו שני אנשים בחלוק לבן וכפתו אותי, סיממו אותי, הביאו אותי לבניין גדול ותקעו אותי בחדר לבן.
מאז אני כאן, אחרי שהצלתי את העולם מטירוף, בחדר לבן עם קירות לבנים, בלי שום דבר באמצע, שום רהיט, שום כלום. וכל הקירות כאילו צוחקים עלי, צחוק מעצבן כזה וחודר עצמות.
(נכתב במקור: 25/8/2000)