כרמל וייסמן, בלוגרית וחוקרת בלוגים, מספרת על התחושות שלה כשהיא ניסתה ליצור בלוג שהוא יומן מחקר ונתקלה בבעיה.
ביומן שדה כותבים כל יום, מתעדים כל דבר. היו לי מיליון מחשבות ורעיונות ואם זה היה יומן ללא קהל הוא היה מתמלא במהירות. אבל המודעות לקהל נותנת ליומן פונקציה תקשורתית מעבר לדיבור אל עצמי, יש בו ממד של ניהול רושם, ממד של סלקציה, סדר ועריכה שלא תמיד קיימים ביומן שדה. כתבתי פוסט מדי יום וחשתי שאני עוצרת את עצמי, אבל אחרי שבועיים לקיום הבלוג, זוש אותתה לי להתאפק יותר חזק, ושם התחיל הפיצול הראשון, בין יומן לפרסום עם קהל:
זו ש (האתר שלי) , 23:27 7/9/2004:
אגב, הערה תפעולית: דיון חדש מדי יום זה יותר מדי. תני לדיון את מרווח הנשימה שלו, יומיים שלושה. טו מאץ’ צפוף, וזה גורם לך לאבד תגובות, לדעתי, היות שהעין נמשכת כבר לדיון הבא.בהתחלה אהבתם אותי. תוך חודש הייתי בטבלת הבלוגרים הפופולריים והאלפא-בלוגרים/ות שרצו כאן וכתבו תובנות יפייפיות על בלוגים ובלוגינג שאולי עוד אשתמש בהן באיזה מאמר אקדמי פעם. אבל ככל שהתמקדתי אקדמית איבדתי נקודות בכל מישור אחר. ספגתי כל כך הרבה ביקורת שפתאום אני קולטת שכבר שנתיים אני מעדכנת בקושי בתדירות של אחת לחודש וזה לא בגלל שאין לי מה לומר, אלא כי אני מפחדת. אני מפחדת ללכת עד הסוף עם הבלוג הזה כיומן שדה, אני מפחדת לחיות עם הקישקע של חומרי הגלם שלי בחוץ – חוקר מנוסה נזהר מזה כמו מאש, אז מאיפה היה לי בכלל את הבטחון העצמי העיוור הזה לחשוף תהליך מחקר ראשון של חוקרת צעירה? אני מחכה לפעמים 9 חודשים כדי לספר לכם מה עשיתי, כותבת רק כשנדמה שהמחשבה מסתדרת לי ולא חופשייה לשרבט חלקי רעיונות של יומן שדה. מיהו הקהל המדומיין שעשה לי את זה? אתה? את?
קישור לפוסט: אל תביטי לאחור