לפני שנה ועשרה חודשים 3 חיילים ישראלים נחטפו. לפני שנה ועשרה חודשים מדינת ישראל יצאה למלחמה ששינתה לחלוטין את הצורה שבה תפסתי את הכוח שלנו מול האויבים שמסביב. לפני שנה ועשרה חודשים מספר חיילים בטנק קיבלו הוראה להכנס ללבנון, השמידו מספר עמדות של חיזבאללה ועלו על מטען גחון רב עוצמה. לאחד החיילים האלה קראו יניב.
אחיו כותב בבלוג שלו
אני מקנא מכיוון שאני יכול לחשוב על יניב רק במובן של עבר, ולא הווה או עתיד. אני מקנא, כי כשאני מסתכל מבעד לחלון בסלון, המשקיף על הגינה, אני לא יכול לראות את יניב, אלא רק לדמיין אותו משחק עם מקלות הג`גלינג או עם הכלב של השכנים. אני מקנא כי כשאני יושב על הספה ורואה כדורגל בטלוויזיה, הכסא שלו נשאר יתום. אני מקנא כי אין לי עם מי להיכנס לריבים טיפשיים, כמו שרק אחים יכולים. ואני מקנא, כי כששואלים אותי כמה אחים יש לי, אני לא יודע כיצד להשיב.
זה לא פשוט לשבת בבוקר של ערב יום הזיכרון ולכתוב על יניב ועל השכול. מצד אחד, הרצון בתקופה הזאת של יום הזיכרון והעצמאות הוא פשוט להיעלם לשבוע, כי ההתעסקות בנושא והחובות שבאות עימו, מכבידות על העול שגם כך כבד מאוד. אך מצד שני, וזה גם החשש הגדול, אם לא נדבר, לא נספר ולא נזכיר, אנשים עלולים לשכוח שעד לפני שנה ועשרה חודשים, התהלך בעולם הזה בחור צעיר, בן 19.5 ממכבים, בשם יניב בר-און. עלם שעבר למכבים בגיל שלוש, שלמד בבית הספר היסודי "מעוז המכבים", בחטיבת הביניים "מור", וסיים את לימודיו בתיכון ברעות בשנת 2004. נער שאהב מטוסים כמו משוגע, שהיה יו"ר חוג האוהדים של אגודת "מכבי" המקומית, שאהב את הישוב ואת המדינה, חי כפטריוט, ולצערי גם נהרג ככזה.
קישור לפוסט: יום הזיכרון – שנה ועשרה חודשים אחרי