"מתי תהיה לך חברה?". את השאלה הזאת ושאלות דומות שמעתי ואני ממשיך לשמוע מדי שבוע כשאני פוגש את אמי היקרה. קשה לי לתאר לכם עד כמה נמאס לי מהשאלות האלה. גם כשכבר הייתי בזוגיות השאלות לא פסקו, הן השתנו ל "נו מתי חתונה?" או "מתי יהיו לי נכדים?". מעין שאלות שנאמרות במין חצי חיוך אך הכוונה שמאחוריהן ברורה ומעצבנת.
למה אני לא ממהר? נמרוד אבישר מסביר את זה בצורה מעולה.
כי מערכות יחסים הן תמיד פשרה, בייחוד אם הן מבוססות על כבוד הדדי, על ההכרה שהפרטנר הוא אדם כמוך, עם רצונות, שאיפות וצרכים, עם חלומות ופעילויות אהובות וחברים. הן פשרה בזמן, כי בני זוג צריכים להפגש מדי פעם; הן פשרה במרחב, כי בני זוג נכנסים זה לזה למרחב האישי; הן פשרה כשמתכננים מה נעשה הערב; הן פשרה כשמזמינים פיצה.
ומערכות יחסים הן גם כאב, לפעמים, והכאב הזה הופך לייאוש. למי יש כוח לצאת שוב, להיקשר שוב, להפגע שוב? מערכת יחסים, אם יורשה לי להיות אובר-גיק לרגע, היא כמו משחק מחשב ממש גרוע – ברגע שנפסלת, אתה חוזר להתחלה, ולמי יש כוח לנסות לעבור שוב את שלבים אחד עד חמש רק כדי להגיע למקום בו היית כשנפסלת? יש לי מספיק חומר על איך להרוס מערכת יחסים טובה בשביל לכתוב דוקטורט, ובמקום כלשהו אני יודע שרוב הטעויות שעשיתי הן כאלה שהייתי חוזר עליהן, כי הן קצה גבול הפשרה שהייתי מוכן לה, כי זה אני. ככה זה.
אנשים יכולים להיות מאושרים בבדידות שלהם.
יש תקופות שלא בא לי להתפשר…
קישור לפוסט: למה אני לא יוצא לדייטים