כשהייתי קטן הייתי תולעת ספרים. לא שהיום אני לא קורא אבל בעבר זו היתה מחלה. הייתי מגיע לספריה מדי יום בשעה 14:00 כשהיא נפתחה ויוצא ממנה בשעה 18:00 כשהיא נסגרה. במהלך הזמן הייתי קורא ספר או שניים ולוקח אחד הביתה כדי שיהיה מה לעשות שם.
כמו רוב תולעי הספרים בעולם גם אני התעמקתי מאוד בעולם הדמיוני והתעלמתי מהעולם האמיתי שמסביבי. לא יצרתי יותר מדי קשרים עם האנשים שמסביבי, לא הכרתי אף אחד מתלמידי השכבה שלי שלא למדו איתי באותה כיתה, ובאופן כללי הסתגרתי בעולם הדמיון שלי.
זה לא שהתעלמתי מאנשים לחלוטין. אם מישהו פנה אלי ודיבר איתי התייחסתי אליו במלוא הנימוס, והקדשתי לשיחה את מלוא תשומת הלב שלי, אבל לא יותר מזה. תמיד חיכיתי שמישהו יפנה אלי ורק לעיתים רחוקות יזמתי שיחות בעצמי. היה לי מן חשש כזה שאני עלול להפריע באמצע משהו חשוב או שאולי פשוט לא ירצו לדבר איתי.
מלבד זאת הייתי זקוק לשקט שלי. אני שגשגתי כשהייתי לבד. בכל פעם שפנו אלי אנשים, הרגשתי שאני במעין מלחמה פנימית להשביע רצון ולדאוג לכך שלא יהיו קונפליקטים. כשהייתי לבד לא היתה מלחמה, לא היו ציפיות ולא היו רצונות להשביע. גם היום אני זקוק למספר שעות של שקט כדי לאגור אנרגיות לקראת התמודדות עם העולם החיצוני.
אם תסתכלו עלי תראו את הבן אדם הכי חברותי בעולם. אני אוהב לדבר עם אנשים, אני מחייך רוב הזמן ובאופן כללי מאמין שהעולם הוא מקום נפלא. אבל אני לא בן אדם חברתי. כשאני נמצא בחברת אנשים אני מרגיש שהאנרגיה שלי מתרוקנת לאט לאט ובאיזשהו שלב מגיע הרגע שבו אני חייב לברוח החוצה ולהיות קצת לבד. קצת מנוחה מהרעש הבלתי פוסק שמייצרים האנשים כשהם ביחד. קצת מרווח נשימה בין שיחה לשיחה.
בעבר פשוט ניתקתי את עצמי מהחברה כדי לקבל את השקט האהוב שלי. היום אני עדיין זקוק לשקט, אבל אני יודע שגם לרעש יש יתרונות. אני גם יודע מה גרם לשינוי הזה בגישה, אבל את זה אני אשאיר לחלק הבא.