מאז שהתחלתי לכתוב בלוגים, נהגתי לכתוב רק כשהיה לי על מה. מהרגע הראשון הבטחתי לעצמי שאני לא אכריח את עצמי לכתוב פוסטים כאשר אין לי חשק או כדי לתת לקוראים תחושה של עדכונים שוטפים. מאז עברו הרבה מים בירקון ואני קראתי לא מעט מאמרים על מיצוב הבלוג כמוביל, על הגדלת כמות הכניסות אל הבלוג ועל איך למקסם את הרווחים מהבלוג. אחת ההוראות שחזרה על עצמה שוב ושוב היתה לכתוב כל יום ואכן בשלב מסוים ניסיתי לעמוד בתנאי הזה. לבסוף התפכחתי, חזרתי לכתוב רק כאשר יש לי מה לכתוב ולעזאזל עם הרווחים. השקט הנפשי שלי והאיכות של הפוסטים שלי חשובה לי יותר.
אפי פוקס נתקל ביותר מדי בלוגרים שמרגישים צורך להתנצל מעל גבי הבלוג על תדירות עדכונים נמוכה. הוא מתאר את השלבים בהתנהלותו של בלוגר.
בהתחלה מגיעה הגאות. לראשונה כל הגות ודיעה שיש בתוכך יכולה להתפרץ החוצה על המקלדת ולהשמע, להיות מקושרת, להתפתח, ולהיות מוגבת על ידי אחרים. הינה, אמרתי רעיון, ופתאום הוא קיים, הוא נשמע, הוא מפעיל למישהו אחר את הגלגלים שבמוח. והסטטיסטיקות, אח, הסטטיסטיקות. סטטיסטיקות הן הצורה הכי טהורה להגיד “אנחנו אוהבים אותך”. אנחנו אוהבים אותך 300-400 ואפילו 500 פעמים ביום. אנחנו 500 אנשים שונים שבאים לראות כמה שאתה חכם ומוכשר ומעניין.
ואז אתה קורא לאחור דברים שכתבת. ומרגיש קצת כמו מטומטם. אתה חושב ואומר לעצמך “אני לא חייב לכתוב על כל שטות. אני לא חייב להגיב על כל כתבה מטופשת או אירוע איזוטרי… אני פשוט אהיה טוב במה שאני באמת מבין בו”. ואז אתה מגלה שאתה כותב הרבה פחות. אבל כותב.
וזה לא הסוף, בשלבים הבאים עוד ועוד נתונים נכנסים למשוואה העצומה הזאת והבלוגר מוצא את עצמו חסר חשק. זה שלב ההתפכחות ועליו אתם מוזמנים לקרוא בבלוג של אפי.
קישור לפוסט: בלוגר, לא מעניין אותי למה אתה כותב פחות