כשהתחלתי את כותבים המלצתי בכל פוסט רק על פוסט אחד. מאוחר יותר כאשר הגעתי למצב שבו מצאתי כמה פוסטים שאני מעוניין להמליץ עליהם, התחלתי לכתוב על מספר פוסטים בכל פעם. הבעיה היא שזה דורש ממני לחשוב קדימה, לדחות המלצות של פוסטים ובהתאם לאופי שלי, כאשר אני דוחה משהו, סביר להניח שזה יהיה להרבה זמן.
ניסיתי לחזור למצב שבו אני ממליץ על פוסט אחד בכל פעם אבל עקב דרישת הקוראים חזרתי לאגור. התוצאה לא איחרה לבוא – אני לא מצליח לשמור על קצב עדכון ראוי. הבלוג הופך להיות יותר מטלה מאשר כיף כי אני צריך לחשוב יותר מדי על הארגון של כל פוסט ופוסט. המלצה על פוסטים טובים נדחית כי אין לי באותו רגע זמן לשבת ולערוך פוסט שלם של כמה המלצות וגם כאשר כבר יש לי זמן, בורח לי החשק. ברגע שהבלוג הזה התחיל להרגיש כמו מטלה יותר מאשר הנאה, ידעתי שהסוף קרוב. אבל אני עדיין לא מוכן לסגור את הבאסטה.
אז זה יהיה כנראה הפוסט האחרון בשיטת האגירה. החל מ 2008 אני חוזר למקורות וממליץ בכל פעם על פוסט אחד (בתקווה שזה יקרה מיד לאחר שאקרא אותו ושאני לא אדחה את ההמלצה כמו שקורה לי לא אחת). אם וכאשר יהיו לי שני פוסטים באותו יום, אני אמליץ שניהם בהתאם לאיך שאני ארגיש באותו רגע. ונעבור להמלצות
תארו לעצמכם מצב שבו אתם חיים עם סוד מסויים שישניא אתכם על חבריכם ועל הסובבים אתכם. תארו לעצמכם שיום אחד הסוד הזה מתגלה. זה מה שקרה לגיי דתי כאשר הוא בא לבית הכנסת בשבת לאחר שיצא מן הארון.
בסיום התפילה, כשכולם ניגשו לברך אחד את השני ב"שבת שלום" נשארתי לעמוד במקומי. אף אחד לא ניגש אליי. חשתי איך השבת מסתובבת סביבי במעגלים הולכים וגדלים, הולכים ומתרחקים.
סגרתי את הסידור. מזה חששתי.
הבטתי למעלה לעזרת הנשים וראיתי גם את אמי עומדת במקומה לבדה.עלוני השבת התקמטו באגרופי, ודמעה טיפסה בארובות עיניי.
לפתע, מקצה בית הכנסת, ניגש אליי אדם מבוגר אחד שאינו נוהג לדבר איתי בדרך כלל.
אחד הפוסטים הכי מרגשים שקראתי. אני יותר ממליץ לכם לקרוא אותו.
קישור לפוסט: שמות 2007 ( או: מי ילחץ להומו את היד )
מה הבעיה הגדולה ביותר של הישראלים? המלחמות? השחיתות? לא ולא. Blackmoo3000 טוען שהבעיה הגדולה ביותר היא דווקא השיעמום.
הגענו לרמות כאלה מטורפות של שובע מצרכנות, מידע ומפחד לא מוצדק שאנחנו צריכים ריגוש תמידי בחיים שלנו. לכן אנחנו משועממים. כמו האמריקאים. אם אין איזו מלחמה או 11 בספטמבר או משהו שיגרום לנו לבכות או לצחוק בצורה מידית אנחנו לא מרגישים שאנחנו חיים או שאנחנו כן מרגישים שאנחנו חיים אבל ללא משמעות. חלקינו גם יוצאים למלחמות פרטיות לשם הריגוש.
גם מזה הצליחו לעשות תעשייה. היא טלוויזיונית בעיקרה ומנסה לרגש אותנו באינסטנט (בעיקר ע"י כנות יתר כמו למשל ב"המקום" הישראלית המופתית בדרך כלל או "האנטומיה של גריי" האמריקאית הטראשית). בצפייה בצמד פרקים מיוחד של האנטומיה של גריי ששודר היום ואתמול הצלחתי להבין משהו שלא הצלחתי להבין לפני זה, לכל הדמויות יש מעיין קושי לדבר. קושי שמזכיר לי את עצמי. מעיין תחושת מחנק כזאת כאילו אתה הולך למות היום. כאילו אתה תינוק קטן ועיוור שמגשש בחושך לבדך. אני מוצא את עצמי קם עם התחושה הזאת כל יום. מעניין אם אני היחיד.
קישור לפוסט: התהום.
מה מגדיר חברה טובה? הרווח או המטרה? ואם לחברה יש מטרה מסויימת שהיא לא בהכרח כלכלית? בסוגיה האלה מתחבט גיא חג'ג' בפוסט מאלף.
זה מתחיל להיות קשה.
אם כל מה שאנחנו עושים הוא לייצר, לקדם, ולהפיץ קצת את המוצר (רוב החנויות מקבלות את הדיסקים שלנו דרך מפיץ שעומד בינינו לבינן, והוא אפילו לא חלק מהלייבל), אז מה אנחנו? פירמה ליחסי ציבור? לא. מפעל דיסקים? גם לא. שני חבר‘ה שעושים את כל העבודה שהאמן לא רוצה לדאוג ממנה ומשקיעים זמן וכסף שאין להם באפיק עסקי שאין לו עתיד? יכול להיות, אבל לא ככה זה מרגיש.וזו הבעיה. ההבדל בין מה שאנחנו מרגישים שאנחנו עושים, להגדרה הקרה והפשוטה של מה שאנחנו עושים.
אנחנו מרגישים (וסליחה על הפאתוס) שיש לנו שליחות, שאנחנו כאן כדי להביא מוזיקה מצוינת לאנשים שמחפשים מוזיקה מצוינת, שלטעם שלנו ולאהבה שלנו למוזיקה יש משמעות והיא זו שמבדילה אותנו ממכונה שיודעת לשלוח קומוניקטים בעצמה ולטלפן למפעל הדיסקים כדי לוודא שהכל מוכן.
אבל במציאות, בתיאור פשוט, אנחנו שני בחורים שדואגים שתהיה עטיפה, שיהיה מאסטר, לשלם על הייצור, לדאוג שהוא יתרחש, לקדם את הדיסק ולהפיץ אותו בכל מקום אפשרי, לגבות את הכסף ולחלק אותו. לעזאזל, אנחנו אפילו לא עושים בוקינג להופעות.
זה עצוב במידה מסוימת ומעורר גאווה במידה אחרת, אבל כל מה שמבדיל בינינו לבין המכונה היא הטעם שלנו.
כדאי לקרוא את ההמשך ולדעת מה גיא חושב על חברה כמו NMC.
קישור לפוסט: למה אנחנו בכלל מתאמצים?
להתראות ב 2008 🙂