במשך זמן רב, כאשר הסתכלתי על הרשתות החברתיות הצצות להן ברחבי האינטרנט, חשתי צורך לבטא מחשבה כלשהי שלא הצליחה להתגבש לכדי משפט קוהרנטי. ואז בא גדי שמשון ומצא אותו – "אני חבר ברשת החברתית שנקראת אינטרנט".
All the “new” trends are just a mere way to shed some light on what the Internet was always, is now and will continue to be: a heck of a social network
אני לא חושב שההשוואה היא מושלמת, אבל היא מספיק קרובה כדי להיות נכונה.
קישור לפוסט: I am a member of a social network. It’s called THE INTERNET
וואלה מכריזים שהגיע הזמן להעלות את תוכן הגולשים בארץ מדרגה. כיצד הם מתכוונים לעשות זאת? ווידאו טוקבקים. לא משהו שלא ראינו עד היום. יובל מספר לנו מה לא טוב ברעיון ומה הם יכולים לעשות כדי לשפר.
אז איך זה לא יהיה מיותר ולא יהיה בזבוז זמן? אם וואלה לא היו הולכים צעד קדימה, אלא שני צעדים קדימה. אתם רוצים לספק פלטפורמה מכובדת? אין בעיה. כדי להתקל בתגובה עניינית, רלוונטית ושווה קריאה (כן, בהחלט רף גבוה במיוחד לתגובות בארץ), האם אני אמור לצפות בעשרות וידאו-טוקבקים עד שיתמזל מזלי? קחו שני צעדים קדימה ותעתיקו מ-ynet, מה שהם עשו הוא כל כך חכם (ומתבקש). תאפשרו לגולשים שלכם לא רק להגיב – אלא רק להשפיע ולהמליץ. תנו להם את הכוח להגיד "התגובה הזו שווה קריאה!", "הוידאו-טוקבק הזה שווה צפייה!". כך לפחות התגובות הטובות יקבלו איזשהי הדגשה ביחס לעשרות ומאות התגובות האחרות.
קישור לפוסט: תוכן הגולשים בישראל עולה מדרגה?
על מקרה אוהדי בית"ר ודקת הדומיה כולנו שמענו. אפי פוקס מסתכל על המקרה מזווית קצת אחרת. אולי אוהדי בית"ר הם לא היחידים.
אז מה אם ממש באותו היום, מסבירה אישה, מדענית, דוקטור, חברת כנסת, בשם מריאנה סולודקין, שבכלל הכל פה קונספרציה. שההיא שהתחתנה עם הרוצח היא בכלל סוכנת שב”כ ושכל הסיפור פה מסריח מהשורש. אז מה? בכל זאת, הגיוני שהיא תדבר כך, היא הרי רק אישה, כוסית
והיא לא היחידה…
קישור לפוסט: זה בסדר, זה רק הגרעין הקשה
ולסיום שירה1973 מספרת על הנשים המציעות את גופן בצידי הדרך, על ההבדלים ביניהן ועל המצב שלהן. פוסט מרגש ביותר.
כל אחת מהנשים הפרושות בצד הדרך שונה מרעותה ובכל זאת, מכחול גדול אחד עבר על פני כולן והטביע עליהן משיחות ארוכות של עצב. מכנה משותף או אולי מכנה מזויף, מזויף כמו המסכה שכל אחת עוטה על פרצופה מדי ערב, יחד עם השריון החובק וחונק את לבה, את רגשותיה, את נשמתה.
השריון מגיע קומפלט עם התפקיד. מי שלא מצליחה להצטייד בשריון אטום כנדרש, לא תאריך לילות ב"מקצוע". ללא שכבות ההגנה, בלי חומת האבנים הבצורה היא תישאר עירומה ומעורטלת מול כפות הידיים המפשפשות בגופה, בוחשות בקרביה, חודרות אל תוכה. ללא חומת המגן היא תיוותר חשופה לעין כל, מדממת את רגשותיה החוצה, זולגת את פחדיה ותקוותיה וחלומותיה המנופצים על האדמה האדישה שמתחת לישבנה העירום. אז היא נעטפת היטב בשריון, מהדקת אותו חזק-חזק אל גווה כאילו חייה תלויים בזאת. ובמובן מסוים, חייה אכן תלויים בזאת.
קישור לפוסט: הנשים השקופות של הלילה