למזלי הטוב מעולם לא חליתי במחלה שנמשכה יותר משבוע, בטח ובטח שלא במחלה הדורשת ניתוחים מסובכים. המחלה הנוראית ביותר שחליתי בה היתה צינון שנמשך כשבוע שבמהלכו הגעתי ל 39.3 מעלות חום. אני זוכר כמה התאוננתי והתלוננתי והרגשתי כאילו כל העולם מתאכזר אלי. מדי פעם כשאני קורא על אנשים שנלחמים במחלות כרוניות אני מבין כמה אני בר מזל.
שיר החורש כותבת מכתב למחלה שלה
התפרצת אצלי לפני 15 שנים ומעולם לא שאלתי "למה אני?", כי למה לא אני?
בהתחלה, אני מתביישת להודות, היה לי כיף איתך, כי הייתי ילדה ולא באמת הבנתי אותך ואת השלכותייך. נהניתי מתשומת הלב שהרעיפה עלי הסביבה בלי סוף.
חשבתי שמדובר רק בניתוח אחד ודי.
הרגשתי מיוחדת ויוצאת דופן, כי את מאד נדירה. הייתי צעירה מכדי להבין עד כמה זה חסרון. בגלל שאת כה נדירה, לא יודעים עלייך כלום, והטיפול, על כן, הוא כמעט כמו ירייה באפילה.
את עזרת לי ואני השתמשתי בך. בתור ילדה ששנאה את עצמה, את הגוף שלה, שרגשי הנחיתות שלה היו עצומים, עזרת לי להקים חומה מסביבי, נתת לי תירוץ להיות מופנמת וסגורה ועדיין לקבל תשומת לב. היית הסיבה היחידה שבעטיה הרגשתי מיוחדת וראויה.
הגנת עלי.
אבל את גם הפכת את חיי למאבק אחד גדול ומתמשך. גזלת ממני את ילדותי ואת נעוריי, את ההזדמנות ליהנות מהשגרה, להיות כאחד האדם.
אני מרגישה כל-כך אאוטסיידרית, אף פעם לא ממש שייכת. בעוד שהסביבה שלי, חברים שלי, עסוקים בשגרת היום יום, אני עסוקה בשיקום ובקבלת החלטות הרות גורל.
הייתי רוצה, פעם אחת, להתלונן ולקטר בפני חבריי על כאב ראש סתמי, על ציפורן שבורה.. הייתי רוצה לדעת איך נהיים מוטרדים מזוטות כמו "מה אוכלים לארוחת ערב" ולא "כדאי לעבור ניתוח מוח או הקרנות?"
אני שונאת אותך ואת כל מה שקשור אלייך.
למרות זאת היא גם מודה למחלה שלה, אתם מוזמנים לקרוא מדוע בפוסט NF2 שלום.