כשאני כותב משהו אני אוהב לחשוב שחקרתי את הנושא מכל כיוון למרות שאני יודע שברוב המקרים לא עשיתי את זה. כשאני מחווה דיעה בע"פ או בכתב, אני יודע שחלק מהקוראים יתייחסו אל דברי ברצינות תהומית למרות שלא כתבתי עבודה בנושא ושאין לי שום תואר בתחום. יש משהו בכתיבה שגורם לאנשים להתייחס אליה, ולכן גם אל הכותבים עצמם ברצינות.
עמיחי שלו תוהה האם ייתכן שהבלוגרים הם האינטלקטואלים של תקופתנו
1. האם הבלוגרים הם למעשה האינטלקטואלים החדשים של החברה האנושית? האם ניתן לראות קו אבולוציוני ישיר, אם כי לפעמים מתעתע, בין אריסטו, מרסל רייך רניצקי ושושנה פורבס? על השאלה הזו כנראה שלא ניתן להשיב בצורה חד משמעית. אינטלקטואלים מן הסתם גם נמדדים בהשפעה שלהם. מבחינת נגישות, בלוגרים הם הנגישים ביותר. פרופסור המצחצח את החניכיים שלו במגדל השן האקדמי, ושוקד על מחקר אודות תנועות קיקיוניות בפרו בין השנים 1920 – 1926 (נשבע לכם שהייתי נוכח בקורס כזה), מן הסתם לנצח ידבר לחבורה של מתי מעט, גם אלו בעלי המחקרים הפחות אזוטריים. היום, אם אתה רוצה להשפיע, אז אתה בלוגר, רק אחר כך אינטלקטואל. קודם זו המדיה, אחר כך הערך עצמו. תשאלו את טים אוריילי.
האינטלקטואלים הישנים יחלקו בוודאי על קביעה זאת
3. האינטלקטואלים הישנים יטענו כנראה שפוסט הוא תצורה שטחית, אנרכיסטית ונטולת כללים (בטח לא אקדמיים, בקושי עיתונאיים), אין לה שום אינדיקציה, שום זירה מוכחת בה היא פועלת. והאמת, שחלקם הגדול של הבלוגרים בקושי יכול לנסח משפט אחד שלם בלי שגיאות. יש בטענותיהם מידה מסוימת של צדק. באקדמיה או בעיתונות, כשאתה רוצה לבסס איזושהי טענה או תמה, יש חוקים מסוימים, קפדניים יותר או פחות, כמו גיבוי בעובדות או אפילו לוגיסטיקה כתיבתית. אתה חייב לעמוד בכללי סף מינימליים. בלוגרים לא חייבים כלום לאף אחד, אולי חוץ מלגולשים שלהם.
אתם מוזמנים לקרוא על הנושא, על טים אוריילי ועל עתיד אפשרי בפוסט האם הבלוגרים הם האינטלקטואלים החדשים?