על ילדים ובחירות

לילדים יש טעם מיוחד. אני זוכר שישבתי עם אחיינית שלי וצבענו ביחד ציור של דובי חביב. למרות שניסיתי, לא הצלחתי לשכנע אותה שאין דבר כזה דובים ירוקים ושאף של דובי לא יכול להיות תכלת. בשלב מסויים היא דווקא הבינה את מה שאמרתי ואז היא החליטה שמה שאנחנו צובעים זה לא דובי, זה זחל.

חן גול חוותה על בשרה מה קורה כשסומכים על בחירתם של ילדים

הכל התחיל מטיול אוהלים לים המלח, איכשהו הצלחתי לאבד את המשקפיים שלי, על אחד מהצוקים במצוקי דרגות. (ואפילו אין לי סיפור על סקס סוער במיוחד, שיצדיק אירוע טראגי כזה., רק משקפיים כמעט חדשים, כולה כמה חודשים, שאת האלפים עליהם בקושי סיימתי לשלם לאחרונה, שהלכו להם למנוחת עולמים בלב המדבר. להבא, אם תפגשו בנסיך הקטן עונד משקפיים, אנא תפנו אותו אלי).

בכל אופן, מאחר וממילא אני לא ממש טורחת לענוד משקפיים על בסיס קבוע, ואת האהבה הבלתי נשלטת שלי למשקפיים, אני מפצה (ובגדול) באוסף משקפי שמש, לא מיהרתי להחליף את הזוג הישן.

כך חלפו להם שלושה שבועות, שבמהלכם התחלתי להסתובב עם עיניים אדומות, וכאב ראש, מה שהוכיח מעל לכל ספק סביר, שלפני שאני הופכת להיות נזק סביבתי, אני חייבת להשלים עם האבדה הקשה, כי ככל הנראה אף יעל או שפן הרים, לא עומד להתקשר אלי, ולדווח על משקפיים שנמצאו משוטטות חסרות בעלים ומשקיפות בערגה על ים המלח.

מאחר ובאופן נדיר במיוחד מצאתי את עצמי היום בבית בשעה שהשמש עדיין זורחת, החלטתי שזו הזדמנות נפלאה ללכת לרכוש משקפיים חדשים.
היות וסוף כל סוף, נמצאתי בבית בשעה בה הגוזלים ערים, ופעילים, המצפון ההורי המתבוסס בדם שלי לא אפשר לי "להזניח" את הזאטוטים, ולצאת לבד מהבית.
גייסתי את שניהם בשמחה באמתלה של "יום כיף", ויצאנו לרשת גדולה ומוכרת למשקפיים.
מאחר ולקחתי איתי שני ילדים לחנות משקפיים, הייתי אמורה לצפות מראש שהם לא יגלו עניין עצום בנוף…
די מהר הם איבדו סבלנות, ואני הצעתי (כדי להכריח את שניהם לשבת על כסא אחד), שאני "אדגמן" להם משקפיים, והם יהיו השופטים. ככה נוכל לבחור יחד משקפיים.
אבוי לי, את אשר יגורתי בא לי, הם אכן ישבו ו"שפטו", וכמו שכל אמא יודעת "אם מבטיחים צריך לקיים".
השניים לקחו את תפקידם ברצינות תהומית, ואני נאלצתי פשוט לציית…

ללא ספק סיוט מבדח. אתם בטח סקרנים לדעת אילו משקפיים נבחרו. תוכלו לקרוא על כך בפוסט נערה במשקפיים.