אין חדש תחת המוזה

מהיום שבו התחלנו לאגור מילים, צלילים ותמונות. מהיום שבו התחלנו לשמור על כל מה שאחרים לפנינו עשו. מהיום שבו יצרנו מערכות שאפשרו לנו לדפדף אל העבר ולראות מה, איך וכיצד עשו את מה שעשו. מאותו היום גזרנו על עצמנו תסכול.
מספר הצלילים בעולם מוגבל, כך גם מספר המילים ומספר הצורות. בשלב מסוים לא ניתן יהיה לחדש עוד ונמצא את עצמנו חוזרים על מה שאנשים אחרים כבר יצרו. כל עוד לא שמרנו את העבר, זה היה בסדר. לא ידענו שאנחנו מעתיקים או חוזרים על דברי אחרים. בעתיד זו תהיה בעיה… ואולי כבר היום.

ירון מיטיב לתאר את המצב הזה

עם בוא הקיץ, הגיעה גם הידיעה המייגעת, שמכיוון שכמות המילים מוגבלת, וכמות צירופי המילים מוגבלת גם היא, ייתכן שנאמר כבר הכל, ולכן כל משפט חדש שיירשם יהיה חדש רק ברישומו, או חדש על ידי מי שרושמו, או חדש רק בנגינתו.

עדות לכך הייתה חזרתם הבלתי נמנעת של השירים, שגם אם נוגנו בפזמון שונה, המילים היו אותן מילים בדיוק, לפי סידרן ולפי משמעותן.
ידיעה מייגעת זו, שנגלתה לתודעתי בצורת תחושה מעיקה של סוף ואבדון, לא חלפה לאורך כל ימי תחילת הקייץ, שקצרים ככל שיהיו, עדיין הם אלו הימים המשמעותיים ביותר של השנה.

את התחושה שמתוארת במילים מדהימות (המועתקות בוודאי מבלי ידיעה) תוכלו לקרוא בפוסט מחזור החלומות – פלגיאט בעל כורחי.