אני זוכר את הימים הראשונים בהם הצגתי לאמא שלי את האימייל. אני זוכר אותה יושבת שם שעות על גבי שעות מנסחת מכתבים בזהירות. כל מכתב שלה היה מאמר שלם וארך כ 1000 עד 2000 מילים. כשאני משווה את האימיילים שאני שולח לאימיילים שהיא שלחה באותו זמן אני תוהה, למה אני לא מרגיש צורך להשקיע בכל מכתב כמו שהיא השקיעה בזמנו?
בעבר כאשר כתבנו מכתב למישהו זה היה אחרת.
השקענו כסף. הכתיבה נעשתה בד"כ על דפי טיוטה ורק לאחר שסיימנו להתנסח העתקנו את הכל לנייר חדש בלי סימני מחיקות וקשקושים למיניהם. הכנסנו את המכתב למעטפה שעלתה לנו כמה שקלים, והדבקנו בול שעלה כמה אגורות.
זה לקח זמן. עבר לפחות יום מהרגע ששלחנו את המכתב ועד שהגיע ליעדו, ואם מדובר במכתב לחו"ל זה היה יכול לקחת שבועות.
והיתה חשיבות לצורה. מכתבי אוהבים נכתבו בד"כ על ניירות ורודים ולעיתים הוזלפו עליהם בשמים שונים. צורת הכתב ביטאה את הרגשות שלנו כמעט כמו טון הדיבור שלנו.
היום, רוב הכתיבה החברתית שלנו מתבטאת במסרונים. דור הSMS והICQ לא נקרא כך סתם. אנחנו כמעט ולא נותנים חשיבות לתוכן הסמוי שאנחנו שולחים, המכתבים קצרים, בני שורה או שתיים ואת הרגשות שלנו אנחנו מביעים בעיקר באמצעות אמוטיקונים.
מי מאיתנו לא נוהג לסיים את עקיצותיו באמוטיקון קורץ?
תהיתי בעבר מדוע אנשים מעדיפים לכתוב על נייר במקום ישירות על המחשב ואני חושב שאני מבין מאיפה זה מגיע. כשכותבים על נייר, הרגש והעוצמה שמתבטאים במשיכות עט חזקות או חלשות ובכתב קריא יותר או פחות, נשארים גם לאחר שסיימנו לכתוב. כאשר אנחנו כותבים על המחשב הרגש והעוצמה מתבטאים בעיקר בהקשה חזקה יותר המקשים. מי שיקרא אח"כ את הטקסט לא יוכל לזהות באיזה מצב רוח היינו. אנחנו יכולים לעצב את הטקסט ולהבליט את הנקודות החשובות, אבל כל זה קורה בדיעבד. זה לא חלק אינטואיטיבי מתהליך הכתיבה.
לפעמים… רק לפעמים… אני מתגעגע לכתיבה של פעם.
לכתיבה של פעם כבר אין מקום בעולם הQWERTY המהיר ו"הטוב"(?)
ועדיין, כשאני פונה אליך, פעמים רבות אני מעדיף לעשות את זה בטלפון ולא בICQ או במסנג'ר. רק כשמדובר בקישור או במשהו רציני וארוך אני מעדיף לפנות בכתב. אז אולי בכל זאת כתיבה רצינית לא פסה מהעולם… היא רק קצת פחות… רצינית.