אני לא כל כך אוהב את רוברטו בניני, לא כשחקן ולא כפטפטן בלתי נלאה. כמה אירוני שדווקא אותו פטפטן גרם לי לחשוב מחדש על הכתיבה כאומנות, ועל המילים כאוצר שיכול לחולל שינוי.
לפני כמה ימים צפיתי בסרט של רוברטו בניני (אני חושב שקראו לסרט "לראות נמר בשלג"). ביום רגיל לא תמצאו אותי צופה בסרטים שלו, אבל זה לא היה יום רגיל. חברתו של אחי התארחה אצלנו והיא, כך מסתבר, אוהבת את הסרטים האלה, אז צפיתי איתם ודווקא נהניתי.
החלק המעניין ביותר בסרט, לטעמי, היה דווקא בהתחלה. בניני שיחק שם משורר וכאשר בנותיו שאלו אותו מדוע בחר להיות משורר, הוא ענה להן בסיפור.
הוא סיפר להן על יום ככל הימים בו הוא שיחק בגן, כאשר לפתע נחתה ציפור קטנה על כתפו. העולם שלו נראה פתאום עשיר יותר, והחיוך שהתפרש על פניו היה רחב יותר מאי פעם. הוא חש כבוד רב על כך שאותה ציפור בחרה לשבת דווקא על כתפו ולא על כתפם של אחרים, והוא כל כך פחד שהיא תעוף עד שקפא במקום כמו עץ. הוא נשאר ללא תנועה, קפוא, כאילו הזמן עצמו נעמד במקום והעולם כולו התרכז בנקודה אחת קטנה ומצייצת.
בסופו של דבר פרשה הציפור כנפיה, המריאה לשחקים והעולם חזר לקדמותו. בהתרגשותו הרבה הוא רץ וסיפר לאימו על כך – "אמא, אמא, ציפור התיישבה לי על הכתף". אימו הביטה בו ושאלה "זה הכל?". באותו רגע הוא הבין. הסיבה שאימו לא התלהבה היתה שהוא לא סיפר את הסיפור כמו שצריך – זו היתה אשמתו. מאותו יום הוא החליט ללמוד להשתמש במילים, לנצל אותן, לביית אותן ולגרום להן להעביר את התחושות כמו שהוא חש אותן.
הכתיבה היא אמנות. אומן כתיבה אמיתי מסוגל לקחת את המילה, להפשיט אותה ולעקור ממנה את המשמעות האמיתית שלה. הוא יודע בדיוק כיצד להשתמש בה על מנת להעביר עצב וכיצד להביע באמצעותה שמחה. הוא יכול לגרום לקוראים לחוש פליאה ותדהמה בכמה מילים פשוטות, לגרום להם לנסוק לפסגות של רגש ולהפיל אותם לתוך תהום במילה אחת.
אני יודע לכתוב, אבל אינני אומן כתיבה. פעמים רבות מצאתי את עצמי מביט על טקסט שכתבתי והופך מתוסכל יותר מרגע לרגע בגלל שלא הצלחתי להעביר בדיוק את מה שרציתי. אין שום דבר רע בטקסט שלעצמו ויכול להיות שאנשים יהנו מאוד כשיקראו אותו, יכול להיות שאפילו יגיעו לתובנות משלהם ואולי גם יבינו את מה שאני ניסיתי להעביר, אבל זה לא עוזר לי להתגבר על התחושה שהטקסט פשוט לא נכון.
ללמוד להיות אומן זה תהליך ארוך. יש שיגידו שזה תהליך ללא סוף ושתמיד אפשר להשתפר, אבל אני מאמין שהמטרה הזאת דווקא ניתנת להשגה. אני מממשיך לכתוב ומחכה שיגיע היום שבו אוכל לקרוא לעצמי אומן כתיבה ולהרגיש שלם עם כל מילה ומילה.