זונה של קצין גרמני

על הפוסט הזה רציתי להמליץ עוד ביום השואה, ברגע שראיתי אותו, אך לצערי עומס העבודה והלימודים מנעו ממני לעדכן את הבלוג במהלך השבוע האחרון.

שמעתי לא מעט סיפורים על השואה עד היום, אבל אף פעם לא שמעתי סיפור כמו זה שמופיע בבלוג של רינה. ההתחלה נראית קצת לא קשורה

עיר קטנה בדרום. תחילת אביב. הירוק מתכסה באבק של הנגב. חמסין ראשון אחרי חורף מבורך בגשמים. השנה ירד כאן גשם פעמיים והיו רוחות חזקות. החום-אפור התכסה בירוק. עיר קטנה בנגב עם קניון די גדול. הבידור של התושבים הצעירים. לקשישים יש את בית הקשיש מטעם המתנ"ס עם טיולים מאורגנים לאילת ולירושלים וספריה. המון צלחות לווין מקשטות את גגות הבתים הישנים בני השלוש קומות. הקשישות מכורות לטלנובלות ספרדיות מיובאות מקולומביה ומדובבות לרוסית. עיר קטנה ושקטה אשר מידי פעם מזעזע אותה מקרה רצח שבא מידי רוסי שיכור אשר רצח את אשתו או את חברו או את עצמו.

שתי קשישות פוסעות על המדרכה הרחבה. שתי הקשישות פוסעות לאט לאט. קצת קשה להן לנשום את האוויר הלוהט היבש. הן חייבות לצאת לטיול כל יום כדי לא להתנוון. ככה הרופא אמר להן. הן פוסעות לאט לכיוון הקניון הקריר כי הן צריכות לקנות את התצרוכת היומית של שתי עגבניות לסלט ושני מלפפונים וחבילת בצל ירוק בה הן מתחלקות חצי חצי. הן מדברות. האחת קולנית שומעים אותה מקצה העיר לקצה השני והשניה שקטה, היא מקשיבה לא מסוגלת להשחיל מלה עד שהראשונה תגמור לדבר.

הן מתקרבות לסופרמרקט בקניון, קולה של הקשישה הקולנית דועך ויורד בכמה אוקטבות ויורד עוד עד שהיא משתתקת כאשר היא עוברת בדלתות של הסופר. איש הביטחון שניצב בפתח מסתובב לצד השני ועושה עצמו כאילו הוא לא רואה אותן עוברות. הקשישה הקולנית מרימה את הראש בהפגנתיות ועוברת לידו מהר. הקשישה השקטה ממהרת אחריה.

"בפעם הבאה אני אכניס לכאן בומבה" אומרת הקשישה הקולנית בקול די שקט
"כן את זה אנחנו יכולות לעשות, סאשקה לא בודק אותנו אף פעם"
"שְטוֹבִּי צ`וֹרְט יִבוֹ פַּבְּרָל (שהשד יקח אותו)" מסננת הקשישה הקולנית בזעם.

הסיפור מקבל תפנית כשאנחנו חוזרים לעבר, לארוחה משפחתית. אמא ובנה משוחחים

"אימא, זה נכון מה שמספרים?"
"מספרים המון דברים, למה אתה מתכוון?"
"היית זונה של קצין גרמני?"
"לא הייתי זונה של אף אחד" ההלם מקפיא בה את דמה. בפנים היא מבוהלת.
"אז מי היה היינריך?" הילד לא מרפה. פניו חמורות והיא מרגישה כאילו היא עומדת למשפט.
"היינריך הוא האיש שהציל את החיים שלי ואת החיים שלך ושל אחיך"
"הייתם נשואים?" הוא לא מרפה.
"לא היינו נשואים, אבל אהבנו אחד את השני"
"את שכבת איתו? נכון? את גרת איתו, נכון?"
"הוא הציל את חיי ואת חייך" הקשישה צועקת ודמעות בקולה.
"אז כן היית זונה של קצין גרמני" הבן מציין בקור.
"לא הייתי זונה, אהבתי אותו והוא אהב אותי" הקשישה בוכה, הדמעות זולגות על לחייה בנתיבי הקמטים העמוקים, מרטיבות את פניה המקומטות ומטפטפות אל הצלחת האוכל שנותרה מלאה למחצה.
"את לא אימא שלי יותר. צאי מכאן ואל תחזרי אף פעם. אל תתקרבי לילד זונה. אני לא מכיר בך כאם" קולו של הבן אכזרי וקפוא. עיניו מלאות זעם ורשע.

הוא קם ממקומו, פותח את דלת הכניסה של דירת השיכון הקטנה וממתין לאימו שתצא מביתו ומחייו. הכלה מחייכת לעצמה בשקט. הנכד פורץ בבכי כי הוא לא יודע למה אבא כל-כך כועס ולא מבין למה סבתא בוכה ולמה הוא צריך לצאת מחיקה החם ולמה היא הולכת.

הסיפור לא מסתיים כאן, בטח ובטח כשאנחנו עדיין לא יודעים מה הקשר בין חלקו הראשון לחלקו השני. בטח ובטח כשאת החלק העיקרי של הסיפור עוד לא התחלנו לקרוא. סיפור מצמרר על השואה בפוסט הסיפור של תמרה (לזיכרון השואה והגבורה).

ארבעה פוסטים נוספים ששווה לקרוא

• שולמית אלמוג כותבת על שלושה מקרים משפטיים. אחד מאוד ידוע והשניים האחרים קצת פחות. שווה לקרוא את הפוסט שלושה סיפורים על השפלה.
• נדב כותב על שביתת הסטודנטים. הוא תוהה מהיכן משיגים הסטודנטים את החוצפה ומפרים את ההסכם עם שרת החינוך בפוסט הסטודנטים מוציאים שם רע לשביתות.
• מוסיף כותב על הרצח בוירג'יניה. הוא מציג שני ניסויים הנוגעים לסמכות וללחץ חברתי ומנסה להבין איך נעשים אנשים רעים?.
• ועידו קינן התעצבן מפרסום גרילה של פאב בתל אביב והחליט לנסות ליצור הפצצת גוגל באמצעות הבלוגים.. אני חושב שהפרסום לא נוראי כל כך, אבל הניסוי מעניין אותי אז אני מוסיף כאן קישור – פאב Penny Lane.