הצבא שולח זרועות לכל חלק המדינה הזאת, זה לא חדש. זה מתחיל ברמטכ"לים שמשתמשים בתפקיד כקרש קפיצה לפוליטיקה וכלה בחיילים שמגיעים לבתי הספר כדי ליצג את הצבא בפני התלמידים. גם לבית הספר שלי הגיעו מדי פעם מורות-חיילות שהעבירו לנו שיעורים על החילות השונים ולימדו אותנו על המורשת המדהימה של צה"ל.
טלי, שעבדה איתי בעבר (זה היה גילוי נאות P-: ), עובדת כיום בתור מורה. באחד הימים היא נתקלה בחבורה של חיילי נח"ל בבית הספר בו היא עובדת.
קבוצה של 15 חיילים במדים, חבורת חיילי נח"ל בפרק משימה (שלטובת אלו שזכו לא לדעת על מה אני מדברת אני אסביר שאלה חיילים שיצאו לגרעין של תנועת נוער וכחלק מהשירות הצבאי שלהם הם עושים עבודה בקהילה במשך שנה, על מדים וכמייצגי הצבא) עומדת במסדרון בי"ס, נראית מאוד בבית
העצבים שלי מתעוררים, למרות בוקר חביב, ואני נעמדת מולם בתהייה ומנסה להבין מה עושה עדר חיילים שכזה בתוך חטיבת ביניים
הם, מסתבר, מזהים אותי. "את לא הבחורה מסלון מזל?" אחד מהם שואל ואני נזכרת בעדר החיילים שנכנס לסלון לפני שבועיים, תהה מה זה המקום והסביר שהם בדיוק עוברים לת"א כדי להתנדב בקהילה
מסתבר שהחיילים הפכו להיות אחראים על החינוך החברתי באותו בית ספר. טלי החלה ויכוח קל עם החיילים לגבי העבודה בקהילה על מדים ועל הפלישה של הצבא לכל מקום. בשלב מסויים אחד התלמידים הערבים יצא מאחת הכיתות ומעשה שהיה כך היה
5 דקות של ויכוח חולפות להן ומהכיתה שועט החוצה X, תלמיד ערבי מיפו ואחד הילדים החביבים עליי בכיתה. (החלטתי לא להשתמש בשמות בסופו של דבר כי אני לא יודעת מי קורא את הבלוג הזה).
הוא מסתכל על החיילים, העיניים שלו נפתחות והוא ניגש אליהם בהתלהבות שמעבירה בי מעט חלחלה רק כדי שהדברים שהוא אומר אח"כ ינפצו כל שמץ של שליטה עצמית שנאחזתי בה למראה החיילים האלה. "איפה הנשק שלכם? למה אין לכם נשק?" הוא שואל ומסתכל על החיילים אחד אחד מחפש רובה להתלהב ממנו.
משהו בראש שלי נשבר באותו רגע, איבדתי שליטה וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה האבסורד המקומם שבכך שאותו ילד, טובע בתוך אותם מיתוסים חברתיים של הערצה לנשק אפילו כאשר ברור שכל מה שהנשק הזה עושה בשבילו הוא דיכוי וכאב.
הסתכלתי עליו מזועזעת ואמרתי משפט שמתנגן לי בראש מאז: "אתה יודע מה קורה כשנותנים נשק לאנשים כאלה? הם יורים באנשים כמוך!"
אני מניח שהסקתם כבר מחילופי הדברים שטלי נמצאת היכנשהו בצד השמאלי יותר של המפה הפוליטית. העובדה הזאת גרמה לכמה חילוקי דיעות בינינו בעבר ואני לא יכול לומר שאני מסכים עם המשפט שאמרה, אך אני כן מסכים איתה שאין זה נכון שחיילים יבצעו עבודה קהילתית על מדים, אני מסכים איתה שהצבא שולח את גרורותיו לכל מקום במדינה ויש בזה בעייתיות מסויימת.
אני מניח שאתם תוהים מה קרה בהמשך הסיפור. אתם מוזמנים לקרוא את הכל בפוסט הם יורים באנשים כמוך או: קורותיה של מורה בישראל פרק ה`.
ארבעה פוסטים נוספים שווה לקרוא
- גיא מזרחי מזכיר לנו שבטלוויזיה לא ממש מכירים את האינטרנט ושכל האזהרות מפני פריצות שמוצגות שם הן קצת מוגזמות בפוסט מישהו פורץ למחשב שלך?.
- ליאור מסביר לנו שכדאי לנו לחשוב פעמיים לפני שאנחנו מאמינים למה שכתוב בעיתון, כי כמעט כל דבר שם מריח מאינטסים של גורמים שונים. אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט סובל מסיוטים? משרד הביטחון מחפש אותך – מדריך לקריאה ביקורתית
- ערן בילינסקי מתאר את ההבדלים בין מותר לראוי. הוא מציג רשימה של דברים שמותר לנו לעשות בפוסט מוּתר
- וסינסתזיה מספרת לנו על מקרה שבו היא מצאה את עצמה כעובדת היחידה בבית המשפט שניסתה לעזור לאדם שעמד לאבד את ביתו. על אטימות ושחיקה בפוסט מה אכפת למשפט.
אני דווקא בעד שילוב חיילים במשימות לאומיות
במיוחד בעזרה לאוכלוסיות כמו קשישים, ילדים וכיו"ב
במדינה כמו ישראל אי אפשר להפריד את היום יום מהצבא
אני לא אומר שצריך להפריד. אבל אני חושב שפעילויות בקהילה לא צריכות להתבצע על מדים.
כולל מורה חיילת למשל?
לחלוטין. אני לא רואה סיבה שמורה חיילת תלמד על מדים.
מילא אם היה מדובר בהסבר מפורש על הצבא. במצב כזה אני יכול לראות למה המדים רלוונטיים. אבל מורות חיילות עוסקות גם בהוראה שמעבר להסברים על הצבא ואני לא רואה למה הן צריכות מדים לתפקידים האלה.
כפי שטלי אמרה שם, למה הילד צריך לראות את הנשק ולהתלהב אם הפעולה שם לא קשורה לנשק.
הבעיה היא ששירות ללא מדים הופך בעצם את החייל לעובד שכיר זול להשכרה או לשימוש של הצבא לצורך כל מה שבא לו, זה מאבד את הייחוד של חיילות
חג שמח
בניגוד למצב הקיים שבו החייל הוא עובד שכיר זול להשכרה או לשימוש של הצבא לצורך כל מה שבא לו…. רק על מדים.