לפני כמה שעות הייתי בחזרה בהודו. לפחות זאת היתה התחושה. הסתובבתי לי בלי מעש עם האייפוד באוזניים. הסתכלתי על נוף עיר הולדתי מבלי לשפוט. בחרתי בדרכים שמעולם לא הלכתי בהן וגיליתי מקומות שמעולם לא ידעתי עליהם.
פה מצאתי גן חביב עם כל מיני ילדים משחקים. שם ראיתי בניין יפהפה ועליו ציורים שצויירו ביד. קצת אח"כ שיחקתי עם כלב ענק שהחליט שהוא קופץ עלי כדי לתת לי נשיקה (הבעלים שלו מאוד נבהל עד שהוא ראה שאני משחק איתו ולא בורח ממנו). ובאופן כללי, הכרתי את חולון מחדש.
בהמשך הטיול נתקלתי בילד על רולרבליידס שאמר לי תודה כשפיניתי לו את הדרך (ילד… אמר תודה… זה לא קורה הרבה), בגן ילדים שמוצבת בו בובה חביב שעשויה מקש, ובמכונית מאוד…. אהמ… מוזרה (תאמינו לי אין דרך טובה יותר לתאר אותה).
הטיול הזה, שארך שעה וחצי, נתן לי תחושה של הודו. אותה תקופה נפלאה שבה ידעתי להסתובב במקומות שלא הכרתי, לגלות דברים שלא ידעתי ולא לחשוב על שום דבר מלבד ההוויה. אני זוכר את הודו כאחת התקופות היחידות בהן הייתי מאושר לאורך זמן וידעתי את זה.
במהלך הטיול הזה נתתי לעצמי לשכוח מכל ההתחייבויות, להתעלם מכל הבעיות ולהתרכז רק באותה הנאה שחשתי.
מסקנה: לא צריך ליסוע לחו"ל בשביל לחוש חופשי.
מסקנה 2: החיים צריכים להיות כמו בחו"ל. בלי התחייבויות, בלי דאגות ובלי לעשות שום דבר אלא אם ממש בא לך.
ואני קראתי פעם
שכשטסים לחו"ל עסוקים רוב הזמן בתכנונים לגבי הטיסה הלוך והטיסה חזור. וככה רוב החופשה מתבזבזת על דאגות והכנות. צריך, כך נכתב, שכל חופשה תיהיה למשך חודש. שבוע בהתחלה בשביל להשתקם, ושבוע בסוף בשביל להתארגן לחזרה לארץ. ושבועיים בשביל להנות מהחופשה עצמה. XD
הזכרת לי
נשכחות. ואהבתי את שכתבת.
אבל מה לעשות
שאלה לא החיים..
מצטער, המסקנה הזו לא עובדת אצלי
אני צריך לנסוע מפה כדאי לדעת שאני לא פה, כי פה אני בחיים לא ארגיש חופשי ושלווה :-/
להבא, קח מצלמה
המכונית המוזרה סיקרנה אותי. 🙂
אבל למה דווקא הודו?
מעדיפה להסתובב ולהרגיש לאוס, אבל… הפיליפינים והתאילנדים שיש באזורנו יודעים יותר מדי אנגלית והורסים לי את הרגשת לאוס…
צריך לדעת להנות
מהרגעים הקטנים האלה…
אין ספק שישראל
מבחינות רבות הולכת ונהיית דומה להודו, כך שאתה יכול להרגע, זה לא בגלל הסמים.. (-;
שאלה-
זה נכון שבהודו יש המון חשופיות?
ככה זה כשהורי נוסעים לח"ול
אמא שלי כ"כ מצטינת בנושא, שמרוב הלחץ היא בד"כ נהיית חולה בטיול.
אצלי זה היה טיול של חצי שנה
אז הספקתי גם להנות ממנו.
קשה לשמור על ההרגשה הזאת בארץ
כשיש עבודה, לימודים, התחייבויות וכו`, זה נוטה לתפוס חלק גדול מהזמן ומתשומת הלב. אז הדברים הקטנים והכיפיים מאבדים את המקום שלהם.
אלו יכולים להיות החיים
ביום שבו ניפטר מהדאגות ומההתחייבויות (במילים אחרות כשנהיה מספיק מלייאנים או מספיק מנותקים) נוכל להתפנות לדברים המעניינים של החיים.
האמת… לא ממש מפתיע אותי
לא החלק הראשון ובטח שלא החלק השני :-)
בעיה… המצלמה מושבתת
עוד מאז שאחי לקח אותה לדרום אמריקה, עבר בנהר ובחורה שהלכה מאחוריו החליקה, מאחזה בו ומשכה אותו איתה.
כי שם אני הכי נהניתי
בנפאל היה כיף, אבל זאת היתה הרגשה אחרת, ובתאילנד הייתי רק חודש שהקדשתי אותו לחופים. בלאוס לצערי לא יצא לי להיות… אולי בטיול הבא.
לא חייבים חו"ל
אבל איכשהו, שם זה יותר קל. אולי זה המרחק הפיזי, אולי זה מצב מנטלי שונה, אבל כשלא נמצאים בארץ כל הדאגות וההתחייבויות פשוט נעלמות. אפילו אם זה רק לשבוע או רק ליום.
זה די נוגד את המטרה, לא?
כן, אבל אי אפשר שיהיו רק רגעים כאלו
צריך יותר מזה בשביל לשרוד… רגע קטן לא תמיד מספיק… אני לא יודע אם אני יכול לתאר הרגשה של לקום בבוקר מאושר… רק כי אני לא בארץ… ללכת ברחוב ולראות אנשים שאומרים שלום ומה נשמע… לא כי הם מרגישים חייבים או משהו… לראות חיוכים ולא פרצופים עצבניים… זה עושה הרבה
אני מבין אותך
אבל אלו לא רק הרגעים האלו שמביאים אושר, יש גם רגעים אחרים. הרגעים האלה הם פשוט אושר שנמשך זמן רב יותר ונשאר חקוק בזכרון.
התרומה היחידה של הודו
לחיים שלי היא תפאורה לסיפור שכתבתי לתחרות סיפורי מסתורין כאן בתפוז…
ביום שבו אראה פרות הולכות ברחובות
בלי שאנשים מסתכלים עליהן בתדהמה, אז אני אהיה מוכן לקבל את הטענה שישראל הולכת ונהיית דומה להודו :-)
אני כל הזמן רואה פרות
הולכות כאן ברחוב, ואף-אחד לא מסתכל עליהן בתדהמה.