מעולם לא היתה לי הפרעת אכילה. מעולם גם לא הכרתי אנורקטית או בולימית באופן אישי (לפחות לא שאני יודע). עם זאת, כחלק מעבודתי אני נתקל בלא מעט בלוגים של אנורקטיות ובעלות הפרעות אכילה אחרות ואני מרגיש חלקיק של חלקיק של הכאב שהן מנסות להעביר.
כאשר קראתי את הכותרת של הפוסט של אישתאר, לא הבנתי כיצד יכולה מישהי להגיד שבהפרעת אכילה יש גם גן עדן. הרי מדובר בהרס שיטתי ואיטי של הגוף. ולמרות זאת, היא הצליחה להבהיר לי מדוע אנורקטיות לא אוכלות, מדוע בולמיות מקיאות ומדוע קשה כל כך להפרד לשלום מהפרעת האכילה גם כאשר מזהים אותה ככזאת.
הפרעת אכילה היא גהנום. את זה כל מי שהיה שם, יודע. האובססיה המחשבתית שתופסת את כל היום והלילה, ההתעסקות הבלתי נגמרת בקלוריות, ספורט, מראה חיצוני, אוכל, שתייה, הימנעות, זה סבל בפני עצמו. ועדיין , סבל אובססיבי זה הוא שולי לעומת התכנים האמיתיים של הפרעות אכילה, השינאה העצמית, התיעוב העצמי, הגועל מההוויה שלך עצמך, כל מה שאת מרגישה בפנים שיוצא החוצה ומתנקם דרך הגוף, ההשלכה הזו של כל הסבל הפנימי והרגשות האיומים כלפי העצמי- על הגוף- משותף לכל הפרעות האכילה ולפיכך, קשה פי כמה .
אולם, יש בכל הפרעת אכילה פינה קטנה של גן עדן, גן עדן שמשרת בצורה מעוותת וחולה את התחושות שכל חולה מחפשת להרגיש , ובחרה בדרך הגרועה ביותר להגיע אליהן. קשה לקבל את זה, אנחנו רוצים לחשוב על הפרעות אכילה כעל סבל מתמשך ובלתי נסבל, אולם, עד אשר לא נכיר באותה פינת גן עדן חולנית שקיימת בה, לא נוכל ללמוד לוותר עליה ולהסכים לבנות לנו מחדש את הדרך לגן עדן שבו אנו מקבלים באמת את מה שאנו זקוקים לו בדרכים בריאות ואוהבות, דרכי אמת של חיים, לא של מוות.
לאנורקטית – את יודעת על מה אני מדברת, נכון?
כשאת נמנעת ממזון, מורעבת אבל לא לוקחת ולא נוגעת באוכל. אותה תחושת "היי" עוצמתית. הגן עדן שלך מורכב מאותם רגעים של תחושת שליטה , הנה מקום בחיים שאת שולטת בו, המקום היחידי באמת. את מתעסקת עם תחושת הטוהר והניקיון שאת חשה , מרחפת לך בגופ המורעב והשילדי ומכורת לעצמך את אותה פיסת גן עדן של תחושה שאת טובה יותר, את חזקה יותר, את על אנושית ממש!! את מתמכרת לתחושה שאת איזה מלאך מרחף מעל לכל חולשות האנוש במקום לראות שאת אדם, כמו כולם, שמותר שיהיו לך חולשות וקשיים, שלא נועדת להיות פרפקציוניסטית, מושלמת, אחראית על הכל וכולם , עומדת בכל הציפיות, החזקה מכולם שכולם נתמכים על ידה אבל היא עצמה לא נתמכת ואסור לה להיות חלשה, אף פעם. אין לך את הזכות הראשונית שיש לכל אדם- להיות נתמך, נזקק,חלש- נורמלי, להיות נורמלי. את בורחת מהכאב הפנימי שלך, אולי מהפחד ממיניות, מנשיות – דברים מסוכנים שאולי פגעו בך פעם, הרבה לפני שהופיעו בכלל, אולי מתחושת אשמה וזוהמה וטומאה שעוטפת אותך, אולי מהפחד פשוט להיות. במקום להתעסק עם המסרים הפנימיים שלך שמלמדים אותך כמה את לא ראויה לתפוס מקום, להיות קיימת, להיות אישה, , להיות בוגרת, -כמה מסוכן להתבגר ולקחת אחריות על החיים שלך`, עם האשמה הנוראית שאת לא מושלמת וחזקה ומטפלת בכל העולם- את מתעסקת בקלוריות ורזון ומוכנה להיכנס לגהנום הזה בכל הכוח בשביל אותם רגעי גן עדן. תשומת הלב שאת מקבלת שם, בחולי המורעב והמעוות הזה, החזרה לינקות, המבטים המודאגים, אמא ואבא שצריכים להאכיל אותך בכפית, הסרת כל האחריות שלך לגמרי מתהליך ההתבגרות, סוף סוך מותר לך להיות חלשה ונזקקת, רק ככה מותר. – כל אלה הם חלק מאותו גן עדן של בריחה . סוף כל סוף את בשליטה בדבר אחד ויחיד בחייך, וזו תחושת עוצמה והאדרה שאת מתמכרת לה בכל נפשך.
כשתכירי ברווחים הללו, תוכלי ללמוד לוותר על הדרך שלך אליהם, להסכים אולי ללמוד דרכים אחרות להגיע לשם.
רק כאשר תהיי מוכנה להכיר ברווחים שאת לוקחת מהמחלה הזו, תוכלי גם ללמוד לוותר עליהם ולמצוא דרכים אחרות להרגיש טוב, להרגיש בשליטה בחייך, להרגיש חיה – פשוט לחיות.
מפחיד? אין ספק. פתאום הסיבות לאנורקסיה נראות יותר הגיוניות ויותר קרובות ממה שהיו עד עכשיו. פתאום יותר קל להזדהות עם המצב הנוראי בו נמצאות אותן בנות. אישתאר עוזרת לנו למצוא גם את גן העדן שבבולימיה ובאכילת היתר הכפייתית. אתם מוזמנים לקרוא על כך בפוסט הגהנום וגן העדן של הפרעות אכילה.