תבונה יקרה, הניחי לי. הביטי בכל אותם חסרי תבונה, הביטי בקלילות בה מסתגלים הם לכל מצב, הם אינם יודעים שיכול היה להיות אחרת. ואני, אני מדוכא כמעט מדי יום ביומו. בגללך אני רואה את האידיליה מול עיני, בגללך אני שואף ליותר בכל רגע ורגע, ובגללך לעולם לא אהיה מרוצה.
תבונה יקרה, הניחי לי. הפסיקי לשטוף אותי במודעות למה שהיה ולמה שיהיה. הניחי לי לחוות את ההווה בצורה בלתי אמצעית. אין זאת שאינני מחבב אותך, אך אני מחובר אלייך מעצם קיומי ואינני יכול להתנתק. בגללך אני מכיר את רעיון האושר אך לעולם לא אוכל לחוותו במלואו, בגללך אני מבין את קונספט האהבה אך לעולם היא תישאר בלתי מושגת, בגללך אני מבין את עצם ההבנה אך מבקש שלא להכיר בה.
תבונה יקרה, הניחי לי. אני עייף מכל המחשבות הנובעות מקיומך. אינני רוצה להתבונן עוד על העולם מבחוץ, אינני רוצה עוד להיות צופה. הניחי לי לחוות את הקיום מבלי לשקול אותו. להנות מההוויה מבלי לנתח אותה. לחוש בחיים מבלי לשנות אותם. לחיות.
תבונה יקרה, הניחי לי.
קשה, נכון?
כשנפקחות לך העיניים, ואתה יכול לראות.
…ignorance is a blessing
זה לא קשור לתבונה שלך
אלא לגישה שלך..
בעיה
לא חושבת שהיא תניח לך
זה מאד דומה למה שפעם כתבתי
כמה שיודעים יותר… ככה יש יותר כאבי ראש… :-/
אצלי זה אחרת
רוב הזמן אני דווקא מרגיש שלווה מסויימת. אחת לכמה זמן נוחתת עלי הרגשה של דיכאון ועייפות. ללכת על המים זה אחד הדברים הכי מרגיעים שקיימים, אני מנסה לעשות את זה לפחות פעם אחת כל שבוע.
ולמרות זאת
אני לא חושב שהייתי מוותר על התבונה לחלוטין. הייתי שמח אם הייתי יכול לכבות אותה מתי שמתחשק לי ולהדליק אותה בחזרה כשבא לי לחשוב…
אני לא מסכים
עצם היותנו תבוניים מאפשר לנו בכלל להרהר בקיום ובחוסר הקיום שלנו. עצם היותנו תבוניים מאפשר לנו ואף גורם לנו לדרוש שינוי לטובה בכל מצב שבו אנחנו נמצאים. זה מונע מאיתנו לשבת ולקבל את הקיים מבלי לנתח אותו.
היא לא תניח לי
היא עקשנית בערך כמוני אם לא יותר. אני פשוט אצטרך ללמוד לחיות איתה.
ללכת על המים?
המממ. אוקיי….
ללכת על המים
זה ללכת על החוף, היכן שהמים מרטיבים את החול אבל לא מגיעים גבוה. ככה רק כפות הרגליים נרטבות ובעצם אנחנו הולכים על המים.
אני צמודה למצלמה שלי,
או לפחות מנסה, כי היא גדולה למדי (אבל מפצה על כך בזום אופטי נהדר). אני כל כך אוהבת לצאת איתה, למצוא כל מיני דברים קטנים וללכוד אותם בעדשה.