את הבלוג של סינסתזיה אני מכיר כבר זמן רב ויצא לי לא מעט להמליץ עליו בבלוגיה. הטקסטים שלה כמעט תמיד סוחפים, מעניינים וגורמים לי לרצות לקרוא עוד. בפוסט הנוכחי היא מספרת על חבר ילדות ועל המקום שלו בחייה.
ד` נמצא בחיים שלי מאז כיתה ב`, בחינת נוכח-נפקד. בכיתה ב` הכרנו – שנינו היינו התלמידים החדשים בבית הספר. הוא היה ילד חזק, מופרע ושמנמן – עשה בלגנים בכיתה, למד ג`ודו בצהריים, כתב היד שלו היה בלתי-קריא לחלוטין. אני הייתי ההיפך ממנו: התלמידה הטובה, המצטיינת, השקטה. בשלב כלשהו הושיבו אותו לידי, כדי שאני אשפיע עליו לטובה. אני לא יודעת עד כמה זה עבד, אבל התוצאה המיידית היתה שהיינו בועטים זה בזו מתחת לשולחן, והרגליים שלי התכסו בחבורות כחולות. אחר-כך התיידדנו קצת. הוא התחיל לבוא אלי הביתה, אני באתי אליו. החדר שלו היה תמיד מבולגן לחלוטין. יום אחד הוא קשקש כתובת בלתי-קריאה על החלון שלו. מתישהו שאלתי אותו מה כתוב שם. הוא אמר לי שכתוב שם שהוא אוהב אותי. לא ידעתי איך להגיב לזה, אז פשוט לא הגבתי. בגיל 12 הוא ארגן לי קומזיץ ליום ההולדת ונתן לי טבעת.
עד כיתה ו` היינו חברים טובים. בכיתה ו` רבנו והפסקנו לדבר, ואז הוא עבר בית-ספר וחשבתי שלא אראה אותו יותר, מה שהעציב אותי עד בלי די. בכיתה ח` או ט` נפגשנו, במקרה, במסיבה של מכר משותף. במסיבה ההיא דיברנו קצת, ואחר-כך התחדש הקשר. זמן קצר אחרי שחידשנו את הקשר הוא הביא לי ציור שצייר לי – סמל השלמות – וצבע אותו יפה בעצמו. ידעתי שקשה לו לעשות דברים כאלה (כתב היד שלו עדיין היה מזעזע) – התרגשתי. מתישהו שוב התנתק הקשר, הפעם באופן טבעי, בלי שרבנו.
אבל זה לא הסוף. הקשר בין סינסתזיה לד' המשיך לאורך השנים כאשר אחת למספר שנים אחד מהם התקשר לשני רק על מנת להתעדכן ולשמור על קשר.
ואני אוהבת אותו כל-כך. אהבה טהורה כזאת, תמימה. אף פעם לא רציתי אותו באופן רומנטי, אף פעם לא חשבתי על זה יותר מדי ברצינות, אבל גם אף פעם לא ממש הבנתי למה לא. הוא חמוד בעיני, נראה טוב, בחור מקסים, לב זהב. כשהייתי קטנה, אני זוכרת שהיתה תקופה של עשרה ימים שבה הייתי מאד חולה – אנטיביוטיקה ועניינים, הקאתי כל הזמן והרגשתי נורא. רק כשהוא היה בא לבקר אותי, זה היה כאילו השמש פרצה פתאום מבעד לחלון ועשתה לי מצברוח טוב. הוא משרה אנרגיה חיובית, הוא בחור נפלא ונהדר. קצת הפתיע אותי כשהוא היה בהודו ועישן גראס ובאנגים עד בלי די – אבל עצם העובדה שהיה זה הוא שעשה את זה, גרם לי לחשוב על האקטים האלה בצורה הרבה יותר סלחנית. תמיד כיף לי לראות אותו, כיף לי לפגוש אותו, ותמיד תמיד הסתובב לי בראש המשפט הבא: "ד` יהיה בחתונה שלי". לא יודעת בתור מה – בתור אורח, או אפילו בתור החתן – אבל תמיד ידעתי שהקשר בינינו חזק, למרות שאנחנו נפגשים רק פעם בכמה שנים. כי תמיד חשתי בנוח להתקשר אליו, לחדש איתו את הקשר, ולו רק לזמן מה.
באחת הפעמים שהיא דיברה איתו הוא הזכיר כבדרך אגב שיש לו חברה.
והלב שלי דופק, דופק, פועם בקצב לא ברור, כמו קטר רכבת על מסילה חורקת. וכל מה שעובר לי בראש זה, ל-ד` לא אמורה להיות חברה. זה לא היה אמור להיות ככה. זה לא אמור להיות ככה. מה פתאום ל-ד` יש חברה? ד` אמור להישאר, לנצח, הידיד שלי, זה שמטפס על עצים ומרביץ לילדים אחרים, זה שמסתובב עם אותם חבר`ה מהתיכון, זה שבעצם רוצה בסתר להיות איתי, וכל מה שאני אצטרך להגיד יום אחד זה שאני רוצה להיות איתו, ואז הוא באמת יהיה בחתונה שלי, לא בתור אורח אלא בתור החתן.
איך הכל הסתיים? אתם מוזמנים לקרוא את זה בפוסט כבר לא בקנזס יותר.