אתם נחים לכם בביתכם ולפתע נשמעת דפיקה בדלת. אתם פותחים את הדלת בתמימות, ולתדהמתכם רואים 15 אנשי זרועות הביטחון במדרגות, שפורצים לביתכם ולוקחים אתכם בכוח לאשפוז פסיכיאטרי כפוי. אחרי 10 ימים או הרבה יותר מכך – שבמהלכם נקשרתם למיטת טיפולים במשך שעות, עשיתם את צרכיכם על עצמכם וספגתם ארון תרופות שלם לגופכם – נקבע שאתם כשירים לשוב לחברה האנושית. כל מה שהייתם לפני כן נמחק, ואתם לא מסוגלים לתפקד עוד כבני אדם עצמאיים, יצרנים ובעלי אמון באנשים אחרים.
דולפין כחול מתאר את הבלוג שלו בשתי מילים "אוננות אינטלקטואלית", אך בניגוד לתיאור הקצר, הפוסטים שלו בד"כ מפורטים ביותר ואינטיליגנטיים להפליא. בפוסט הנוכחי הוא מדבר על היכולת של כל פסיכיאטר לשלוח כל אדם לאשפוז כפוי.
אני אפילו לא רוצה לדמיין מה עובר על אנשים במוסדות כגון אברבנאל או גהה, הנתונים לחסדי הפסיכיאטרים והצוות הרפואי – שלא בוחלים בשום אמצעי על מנת "לעזור". הפסיכיאטר המחוזי לשעבר של מחוז ירושלים, דר` יאיר בראל, אומר שצריך לצמצם את סמכויותיו של פסיכיאטר מחוזי בנושאי אשפוז בכפייה ושאין בעצם דבר כזה כמו "חולה נפש"; אבל מה נעשה בנושא הזה? כלום. מלבד עמותה אחת שפועלת בישראל בנושא זה – עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית – לאף אחד לא אכפת. בעיתון העמותה יש הסברים יפים אודות כוחו הבלתי מוגבל כמעט של הממסד הפסיכיאטרי, וכיצד נעשה בו שימוש שרירותי לגמרי – הן מחוץ למוסדות האשפוז והן בתוכם.
זה יכול לקרות לכל אחד מכם, אם רק תעצבנו מישהו מספיק בכדי שיעשה לכם צרות או אם תזדקקו לאשפוז פסיכיאטרי. מפחיד, אבל מציאותי לגמרי. גם אחת מתוכניות "זה הזמן", עם עמנואל רוזן, עסקה בנושא האשפוז הפסיכיאטרי הכפוי; פשוט לא ייאמן שכל מה שצריך בכדי להרחיק אדם מן החברה לצמיתות הוא שיחת טלפון אחת לפסיכיאטר כזה או אחר. אף אחד לא טורח לבדוק את נכונות הטענות – את אף אחד זה לא מעניין.
הוא מבהיר שמדע הפסיכיארטיה כבר הכריז בעבר הכרזות שונות לגבי שפיותם של גזעים שונים או נטיות שונות שהתבררו כשגויות והוא תוהה מדוע אנו מניחים שהטענות הנוכחיות בהכרח נכונות.
חוקי מדינת ישראל קובעים שאין לפלוש לגופו של אדם, אפילו אם מדובר בגנב, ברוצח או באנס; אבל החוקים הללו, כך מסתבר, אינם חלים על ממסד הפסיכיאטריה. מותר לעשות בחולי הנפש ככל העולה על רוחנו כי הממסד הפסיכיאטרי הוא מעל לחוק. לפיכך, מותר לקשור חולי נפש, להזריק לגופם מאות תרופות, לתת להם להתפלש בצרכים שלהם… אני חושב שהתמונה די ברורה. מה פלא שבכל רחבי העולם צצו תנועות אנטי פסיכיאטריה כמו פטריות אחרי הגשם. המוסד הפסיכיאטרי, וגם הפסיכולוגי, קבע מהי סטייה ומיהו הסוטה. בעצם, הסטייה והסוטה נחוצים על מנת להגדיר את גבולות החברה אנושית. אם לא נחוש רעב לא נוכל לדעת מהו שובע; אם אין סוטה מסוכן לציבור איך נדע מיהו הנורמלי? מוסד הפסיכיאטריה צריך להצדיק את קיומו, ולא משנה מי ישלם את המחיר.
הוא מספר על מקרה אמיתי של נקמנות ואשפוז כפוי. אתם מוזמנים לקרוא את הכל בפוסט טלפון אחד ואתם מאושפזים מיד.