לכבוד ראש השנה חרשתי את האתרים שבהם נהגתי לגלוש בעבר על מנת למצוא את הסיפור הראשון שכתבתי באינטרנט ואת השיר הראשון שכתבתי באינטרנט.
מצאתי אותם, לצערי קצת אחרי ראש השנה, אז הנה הם להנאתכם.
הסיפור הראשון – טירוף – 25/08/2000
אנשים הם מטורפים. לכל אחד יש שגעון מסויים ברמה מסויימת. העובדה הזאת מאוד עצבנה אותי, אני הרי אדם הגיוני ובתור אדם הגיוני אסור לי לקבל את אי השפיות כמובן מאליו. דיברתי עם סמי, החבר הכי טוב שלי, והגענו למסקנה שחייב להיות מקור מסויים לטירוף ואני הצבתי לי יעד למצוא אותו.
אנשים הם מטורפים. לכל אחד יש שגעון מסויים ברמה מסויימת. העובדה הזאת מאוד עצבנה אותי, אני הרי אדם הגיוני ובתור אדם הגיוני אסור לי לקבל את אי השפיות כמובן מאליו. דיברתי עם סמי, החבר הכי טוב שלי, והגענו למסקנה שחייב להיות מקור מסויים לטירוף ואני הצבתי לי יעד למצוא אותו.
עקבתי אחרי האנשים שנראו לי הכי מטורפים ובכל פעם שפגשתי מישהו יותר מטורף התחלתי לעקוב אחריו. ככל שהאנשים נעשו יותר מטורפים התברר לי שרובם נמצאים בדרגות הגבוהות יותר בצבא. לאחר חודשים של מעקבים הגעתי לבסיס חסר שם במקום מרוחק בארץ.
מצאתי שם חייל מוזר שעובד ליד רדאר. הוא הסתכל עלי ואמר "אז אתה אחד מאלה שהקרינה שלי לא משפיעה עליהם" וצחק. היה לו צחוק חודר עצמות ומעצבן בטירוף. הוא הוציא אקדח מכיסו וכיוון אותו אלי. "אתה באת להרוס לי את התוכניות" הוא אמר "כבר שנים שאני, האדם הכי מטורף ביקום, מפיץ את הטירוף שלי לכל העולם בעזרת הרדאר הזה. אני לא אתן לך להפסיק את ההפצה" הוא שוב צחק את הצחוק החולני והמעוות שלו.
הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו "לירות בי עכשיו יהיה המעשה הכי הגיוני מבחינתך, המעשה הכי מטורף הוא לירות בעצמך". "נכון" הוא הופתע וירה לעצמו בראש. מיהרתי ללחוץ על הכפתור שהפסיק את פעולת הרדאר. המטורף הסתכל עלי תוך שהוא מדמם למוות ואמר "אוי ואבוי, עכשיו כולם יהיו הגיוניים" ושוב הוא צחק את הצחוק הנורא שלו ואז הוא מת.
חזרתי הביתה וסיפרתי לסמי, החבר הכי טוב שלי, את כל מה שקרה לי. הוא רק ישב לידי והנהן כשמבט של צער על פניו. עוד באותו הלילה באו שני אנשים בחלוק לבן וכפתו אותי, סיממו אותי, הביאו אותי לבניין גדול ותקעו אותי בחדר לבן.
מאז אני כאן, אחרי שהצלתי את העולם מטירוף, בחדר לבן עם קירות לבנים, בלי שום דבר באמצע, שום רהיט, שום כלום. וכל הקירות כאילו צוחקים עלי, צחוק מעצבן כזה וחודר עצמות.
מאז אני כאן, אחרי שהצלתי את העולם מטירוף, בחדר לבן עם קירות לבנים, בלי שום דבר באמצע, שום רהיט, שום כלום. וכל הקירות כאילו צוחקים עלי, צחוק מעצבן כזה וחודר עצמות.
השיר הראשון – בגידה – 02/29/2000
האנשים שהכי האמנת בהם
שחשבת שהם חברך הטובים
התגלו כמפלצות חסרות לב
שדואגים רק לעצמם ולמה שהם שווים
האנשים שהכי האמנת בהם
שחשבת שהם חברך הטובים
התגלו כמפלצות חסרות לב
שדואגים רק לעצמם ולמה שהם שווים
את אותה הנאיביות שכל כך אהבת
כשהאמנת שלב האדם טוב מן היסוד
מצאת שבורה על רצפת העץ
של הצריף ההרוס של הכבוד
כשהאמנת שלב האדם טוב מן היסוד
מצאת שבורה על רצפת העץ
של הצריף ההרוס של הכבוד
🙂 כתיבה יפה מאוד!
יכולת התבטאות בכתב מרשימה ביותר! :)
אהבתי 🙂
גם את הסיפור וגם את השיר :-)
הסיפור מאוד יפה ומיוחד
אירוני במידה שמתאימה לך בול.
אתה פשוט מטורף…
ולעזאזל הסיפור הזה הגיוני…!
רב תודות 🙂
תודה רבה 🙂
אני אפילו לא זוכר על מה כתבתי את
השיר אז אני מניח שהתגברתי על זה.
אני לא מטורף
אולי טיפה משוגע וקצת מחורפן עם קורט של אי שפיות….