כרמל ויסמן, להגדרתה, היא חוקרת תרבות וטכנולוגיה, אנתרופולוגית ותרמילאית בנשמה, הילרית בהרצה וצדיקה בפוטנציה.
באחד הפוסטים האחרונים שלה היא מתוודה שלמרות שאין לה רקע בפיזיקה, היא אוהבת לקרוא על תורת הקוואנטים ושאר חומר פיזיקלי-פילוסופי. באותו פוסט היא מתרכזת בתאוריית המיתרים.
את חיי כגרופית טריה של תיאורית המיתרים התחלתי אצל ד"ר יפני בעל צ'ארם תקשורתי בשם מיצ'יו קאקו, שאני ממליצה לכם לחרוש את האתר שלו. הכרתי את קאקו בראיון שהוא נתן על מסע בזמן בסוף העונה השנייה של הסדרה המ-ד-ה-י-מ-ה בבלוקבסטר (או בביטורנט) הקרוב לביתכם, "4,400". קאקו הדהים אותי כשהודיע לי שנאס"א שולחת אנשים לעתיד כל הזמן, זה רק המסע לעבר שהוא בעייתי. זו הייתה דרכו הפופוליסטית לבשר לי שבכל פעם שאסטרונאוטים נוסעים לחלל הם חוזרים לכדור הארץ צעירים יותר בכמה דקות, מהסיבה שכל מסע מרחבי בחלל הוא גם מסע בזמן.
היא ממשיכה ומפרטת על הקשר בין זמן ומרחב וכיצד בכל תנועה במרחב אנחנו בעצם נעים גם בזמן. הזמן, כמימד רביעי, אינו נפרד משאר המימדים וכאשר אנחנו קובעים להפגש בנקודה מסויימת במרחב, אנחנו בד"כ מגדירים זמן מסויים בו ניפגש.
דיברתי אתמול עם אסי, אחד מקוראי הבלוג, על הנזילות והסובייקטיביות של הזמן כפי שהיא משתקפת בזמן פסיכולוגי וציינתי את זה שיותר אנשים בסביבתי מקטרים על כך שהזמן טס להם בשנים האחרונות. האם זו אשליה שהזמן התנהל בעצלתיים בילדותנו, בגלל השינויים בטכנולוגיה ובתרבות, או שמא קורה משהו אובייקטיבי יותר בתנודה הפועמת של כדור הארץ, במירוץ הזה אל הסוף? התודעה שלנו/תשומת הלב שלנו עושה כל הזמן מסעות בזמן, בפנטזיות על העתיד או זכרונות מהעבר. כשאנחנו נוכחים בהווה ונותנים למחשבות לחלוף, אנחנו לרגע מעבר לזמן, שם הזמן כאילו עוצר, כי אין תנועה, רגע של מקום מעבר לדואליות, מעבר למרחב וזמן.
האם כבר נולד המניאק שיעצור את הזמן? אני לא יודע, אבל אני ממליץ לכם לקרוא את המניאק שעצר את הזמן במלואו. הוא מעורר מחשבות.
ובלי קשר, הייתי רוצה לתזכר את כולכם לגבי יום טאקי 6 שיתקיים בבית החולים הדסה עין כרם ביום ג', 21 לנובמבר בשעה 11:00 בבוקר.
פרטים מלאים אפשר למצוא כאן וכאן.