"איך מתמצתים 3 ימים לרשומה אחת?" זה מה שחשבתי בדרך לאילת. המחשבה שהגיעה מיד לאחר מכן היתה "בחיי אני מכור…".
התשובה לשאלה, בכל אופן, תגיע בסוף הרשומה.
היום הראשון
לאחר דין ודברים בירורים מבירורים שונים וויכוחים ללא הפסקה, החלטתי כן לשאול את ל` איך אנחנו מגיעים לשם. "לוקחים טיסה" היא ענתה לי. ואכן ב 175 שקלים טבין ותקילין טסנו לאילת.
שדה דוב הוא שדה תעופה מאוד מיוחד.
ראשית, אין בו מספיק מקומות. בכל שלב שהוא היו אנשים שנאלצו לעמוד או לשבת על הרצפה.
שנית, יש לו שלושה שערי יציאה בלבד הניצבים אחד ליד השני ומובילים בדיוק לאותו מקום. למרות זאת דואגת הכריזה ליידע את הנוסעים שהטיסה שלהם יוצאת דרך שער מספר אחד. הייתי עושה דווקא ויוצא דרך שער מספר שתיים אבל היה שם מאבטח ענק שעמד מולו והשלמות הגופנית שלי חשובה לי.
שלישית, הם גנבו אוטובוס מחברת דן. בעת שעלינו לאוטובוס הבחנתי בכך שעיצוב האוטובוס, הכיסאות, רצועות ההחזקה, כפתורי הפעמון וכל שאר הדברים זהים לחלוטין לאלו שבאוטובוסים איתם אני מגיע מדי יום לעבודה. היתה זו ל` שהוכיחה את טענתי כאשר הצביעה על מדבקה על החלון עליה היה מוטבע הסמל של דן למען יראו כולם.
ישבתי בחלקו האחורי של המטוס ונשענתי לאחור מחכה להסבריה של דיילת חיננית על פתחי היציאה ועל מה שצריך לעשות במקרה של פיצוץ/התרסקות/כנפיים שבורות או כל מקרה הזוי אחר. במקומה נאלצתי לשמוע את קולו הצרוד של הטייס או הטייס המשני כאשר הוא מסביר את הכל דרך הרמקול, בתחילה בעברית ולאחר מכן באנגלית רצוצה (בשלב הזה חשבתי לקפוץ מהחלון, אבל אז הבנתי שאנחנו עדיין על הקרקע ולא יהיה לזה את האפקט המתבקש).
לאחר שהמטוס המריא הנחתי את הראש על מסעדת הכיסא וכנראה שלא היה לי מספיק חמצן כי הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי לקראת הנחיתה תוך שאני מכה את עצמי על חטא על שפספסתי את הארוחה (זה היה לפני שהתעוררתי מספיק כדי להזכר שבטיסה לאילת אין ארוחה).
הנחיתה כללה טלטולים מרובים. ד` טען שזה בגלל שהיתה רוח חזקה מאוד והטייס נאלץ להתאמץ כדי לייצב את המטוס. אני טוען שהטייס פשוט עשה שם חיים עם הדיילת, אבל לכו תדעו.
יצאנו משדה התעופה תוך שאנו תוהים איך אפשר ללכת עד למלון ב40 מעלות חום (כן כן… 40 מעלות) מבלי להנמס בדרך. לשמחתנו המתין לנו במקום אוטובוס מטעם המלון (הפעם של אגד…) שלקח אותנו ישירות מהמזגן למזגן.
החדרים שלנו היו קטנים אך חביבים ובכל אחד מהם מיטה זוגית + מיטה נפרדת. הבנות תפסו חדר לעצמן, אז הבנים לקחו את החדר השני.
ואז הגענו לדילמה הרצינית, מי השניים שישנו על המיטה הזוגית ומי יקבל מיטה נפרדת לעצמו. אף אחד לא היה מוכן באמת לוותר ובדיוק כשנראה היה שהולך להיות כאן פיצוץ (אני מרבה להשתמש במילה פיצוץ משום מה) הבחנו שניתן להפריד את המיטה הזוגית לשתי מיטות נפרדות.
הטיול בטיילת ובקניון תפס לנו את רוב הצהריים וכמעט נחנקתי כאשר עקבנו אחר הבנות לחנות אפריל (מה הם עושים שם עם הבשמים… ריסוס??) אבל השגתי מזה שתי קלטות mini-dv למצלמה, אז היה שווה.
אבל החלק המעניין באמת של הערב היה סופו. הלכנו לאזור שבו התנהל קריוקי ודי הערנו את המקום. ח` דאג למחוא כפיים בתחילת כל שיר מה שגרר מחיאות כפיים מהקהל כולו (תרבות העדר, מה אגיד ומה אומר). בשירים נבחרים הודלקו מציתים ובכלל עשינו שם שמח. שתיים מהבנות עלו לשיר והקדישו לנו את השיר "בני בני ילד רע" ולאחר מכן אנחנו עלינו לשיר והקדשנו שיר מסוים למישהו אחר שאין לי כוונה לחשוף כאן.
בסוף הערב לאחר שהסתיים השיר האחרון, פנה אלינו בעל המקום ואמר "תבואו כל יום שלישי". מעניין אם היינו מקבלים הנחה על המשקאות אם היינו מבטיחים לבוא גם בשבוע הבא…
את סיומו של היום חגגנו על הדשא שליד המלון, שרים בקולי קולות, כאשר מסומם חביב צופה עלינו מתוך האוהל שלו.
זהו סוף היום הראשון. זוכרים שבתחילת הרשומה שאלתי איך מתמצתי 3 ימים לרשומה אחת? אז אם מישהו יודע את התשובה, שישלח לי במסר. עד אז אני אספר את הסיפור בחלקים. המשך יבוא…
מגניב..
נשמע שנהניתם :-)
הייתם ב- IMAX?
חובה למי שבאילת.
אני יודע מי האותיות!
אהה רגע, כאן זה לא הבלוג עם לנחש מי הדמויות? חבל…
שלחתי לך עיצוב לבלוג היעצובים שלך
שלחתי לך למייל יותר נכון.
שמח לשמוע שאתה נהנה בחופשה!
רק אני מקווה שאתה עדיין נהנה בחופשה ולא מבזבז את הזמן בחופשה כדאי לרשום בבלוג! :-P
לא. בהרודס.
גם ביאכט פאב ביקרנו אבל באמת היה שם די מת. אבל בזכותנו קרו שם דברים משעשעים.
ויתרנו על הIMAX
זה עולה הרבה וכבר ראיתי דברים דומים. היו לנו הרבה דברים אחרים לעשות (לישון למשל P-: )
כמעט היישר
היה כמה שניות בין היציאה מהאוטובוס לכניסה למלון… זה היה סיוט אבל עמדנו בו באומץ.
העיצוב יחכה
עד שאני אסיים את הממ"ן הנוכחי שלי באוניברסיטה.
ודאי שלא
כתבתי בבלוג רק אחרי שחזרתי.
זוכר את הסרט "גברים בשחור" הראשון?
אני זוכר משם את הקטע שבו K יושב עם J ומסביר לו בדיוק את הקטע הזה, שהאדם הבודד הוא מאד חכם אבל כשהוא נמצא בקהל גדול אז הוא מאבד את כל האינטלגנציה שלו… וזה למה אדם יחיד יוכל לעקל את קיום החייזרים, אבל כשזה יהיה בקבוצה גדולה… יכנסו לפאניקה ויעבירו את הפחדים אחד לשני אפילו כשאין ממה לפחד…
יש גם תאוריות נוספות
יש את התאוריה שאומרת שמדובר בשיקול של אחריות. אדם הפועל כפי שאחרים פועלים בתוך קהל חש פחות אחריות על מעשיו ולכן לא שוקל אותם עד הסוף. או לחילופין הוא מאמין שאחרים לא יחילו עליו אחריות עקב כך שאנשים רבים פעלו באופן דומה.
אני חושב שאיכשהו כל התאוריות…
קשורות אחת בשניה בצורה זו או אחרת, אפשר גם לומר שהאדם בקבוצה מסתמך על כוח הכמות ולא על כוח ההגיון. הוא פועל כמו בעדר באופן אינסטנקטיבי והרצון לשרוד יותר מאשר הגיון, ולכן כמו הלמינגס הוא פשוט קופץ לתוך האבדון בלי לשים לבד בכלל עד שזה מאוחר מידי…
מה המעורר את השאלה
כמה אנשים היו חוזרים בתשובה אם הדת לא היתה נרחבת כל כך במדינה.
אני חושב שצריך שאלה אחרת…
כמה אנשים היו חוזרים בתשובה, אם הם לא היו מקבלים את כל ההטבות של הדתיים 😉