הרחק אי שם, בקצה עולם שברחוב ביאליק שוכנת לה מפלצת. המפלצת הזאת מפחידה ילדים ומבוגרים כאחד. רבים מתרחקים ממנה כמו מאש. למפלצת הזאת יש כוח מדהים למשוך אנשים אליה. אנשים שמסרבים להגיע אל אותה מפלצת מוצאים את עצמם יום אחד עם כאבים עזים שלא נעלמים עד שהם מגיעים אליה.
לאחר שלוש שנים שנמנעתי מללכת לפגוש אותה הגיע תורי. מה לא עשיתי על מנת להמנע מכך? מרחתי משחה מוזרה על חלק מאוד מסויים בגוף שלי. נמנעתי מאכילה של מאכלים שגורמים למפלצת למשוך אותך אלי יותר מהר. כאשר אנשים אמרו לי שאני חייב ללכת לראות אותה אטמתי אוזניי. אך בזאת רק דחיתי את הקץ. וביום רביעי האחרון, הלכתי לפגוש את ד"ר הס, רופא השיניים שלי.
הזיעה גלשה בגבי עת ישבתי בחדר ההמתנה. הריח של החומרים השונים מילא את אפי. קברתי את ראשי עמוק יותר ויותר בספר שבידי אך עדיין שמעתי את זמזום המקדחים המאיים באוזני.
"אורי?" יצאה האחות מהחדר הסמוך לכיסא שלי. הרמתי את ידי בהיסוס. בוא צריך לצלם את השיניים שלך.
התיישבתי בכס העינויים שמיד החל להתאים את עצמו למצב הכאב האופטימלי.ד"ר הס נכנס פנימה. "שלום אורי" הוא חייך בפה מלא שיניים צחורות. אתה מוכן לצילומים?
10 דק` לאחר מכן שכללו כמה רגעים לא נעימים עם ניר צילום בפה התברר לי שעלי לעבור שתי סתימות. רוב האנשים היו מרגישים רע עם עצמם, אך מאחר וציפיתי לבשורות מרות הכוללות טיפול שורש כמה ניתוחים ולפחות עקירה אחת, נשמתי לרווחה. קבעתי תור ליום רביעי שבוע לאחר מכן.
הצרחות נשמעו למרחוק. ישבתי בחדר ההמתנה, כשכל הפקידות מחייכות אלי חיוכים מלאי זימה. הריח של החומרים המרדימים היה כבד מתמיד והקולות שנשמעו מבעד לדלתות לא בישרו דברים טובים.
ניסיתי להתעמק בספר שהבאתי איתי, אבל משום מה המילים החליטו לסדר את עצמן בצורת שן עם חור. אחת הדלתות נפתחה ורופא יצא משם, מבעד לדלת ראיתי פרצוף מכוסה דם. לפתע הופיע מולי הרופא שלי ושאל "אתה מוכן לטיפול שלך? אה ונגמרו לנו חומרי ההרדמה, לא אכפת לך נכון?".
פקחתי את עיני והתיישבתי על המיטה, זיעה מכסה את גופי. מוקי (הכלב של השותפה שלי) יצא מתחת למיטה מפהק ומסתכל עלי (מה, יוצאים לטיול בשעה כזאת?). הסתכלתי בשעון, הסתימה הראשונה מתבצעת מחר…
ברגע שנכנסתי למרפאה ידעתי שמשהו לא בסדר. הלקוחות שישבו עם מבט מיואש, הלקוחות האחרים שצעקו, והפקידות שנראו כאילו עבר עליהן מכבש רק הוסיפו להרגשה זו.
התחלתי להרגיש יובש בגרון. כשהיום מתחיל בצורה כזאת הוא לא יכול להסתיים בטוב. התיישבתי מול הפקידה שמצאה את התור שלי ללא בעיות. היא הסתכלה עלי ומבט מודאג על פניה. מיד הגרון שלי הפך יבש יותר.
היא סימנה את השם שלי, והפנתה אותי לחדר של ד"ר הס. כבדרך אגב היא הזכירה שסביר להניח שיחול עיכוב קל בתור שלי. בגרון ניחר שאלתי אותה "אולי יש לכם כוס מים?". "אני מצטערת" היא ענתה "אבל אין מים בכל האזור".
כפי שבוודאי הבנתם, חוסר מים משמעו חוסר טיפולים, ובקצב שהעיריה מטפלת בנושאים כאלה הבנתי שאני לא אזכה לסתימה היום. שיחה קצרה עם הרופא גררה את ביטול התור וקביעתו למועד אחר. יצאתי מהמרפאה ונשארתי צמא עד שהגעתי הביתה.
נכון להיום, עברתי כבר את שתי הסתימות והכל בסדר. אם יש אי התאמה בתאריכים היכנשהו ברשומה הזאת, זה בגלל שכתבתי אותה לאורך שבועיים.
פגע זה בסדר
את הסתימות הראשונות שעברתי כמעט הורדתי משהו על הרופא מרוב שהייתי עצבני
העיקר שאתה הולך לרופא שיניים
בערך 8-10 שנים לא הייתי אצל אחד כזה. תבורך:P
כמה טוב זה
להיות מנוי באימיל על הבלוג שלך =)