החרם שלא היה

זה עבר באימייל בין כולם. כולם שמעו את זה… ביום הזה והזה כולם יתנהגו כך וכך. זה הגיע לעיתונים, זה הוזכר בטלוויזיה.. ו…. החרם על החברות הסלולאריות נמוג ללא קול.

מוקי, הכלב של השותפה שלי נוהג לרדוף אחרי חתולים.  החתולים מצידם בורחים למקום שאליו הוא לא יכול להגיע, ואז הוא חוזר אלי עם חיוך מדושן עונג על הפנים – "ראית איך הברחתי אותם". יש מקרים שהחתול לא בורח אלא מסמר את הגב, במקרה כזה מוקי לא תוקף ולא רודף… הוא נובח שתי נביחות ואז חוזר אלי, לעיתים שותק, לעיתים מייבב, כאומר – "אין מה לעשות… נבחתי וזה לא עזר".

החרם על החברות הסלולאריות עשה הרבה רעש, אך כמו מוקי, חזרו הצרכנים עם הזנב בין הרגליים ואמרו "צעקנו, אמרנו שנחרים, אבל זה לא עזר… אין מה לעשות".

נשאלת השאלה, מה ההבדל בין החרם הצרכני על החברות הסלולאריות לשביתה שארגנו התלמידים ולמה האחד נכשל כשלון מחפיר בעוד האחת יצאה לפועל? והתשובה הפשוטה היא – נוחות אישית.

לתלמידים היה נוח מאוד שלא לגשת לבית הספר. רובם לא ידעו למה יש שביתה, וגם אם ידעו הרי לא ממש הבינו את המשמעות. אך היה להם נוח שלא לגשת לבית הספר. אם היו מארגנים שביתת לימודים על מנת למחות על כך שהשולחנות ברוב בתי הספר לא נוחים/ שאין מספיק גירים צבעוניים/ שהקול של המורות עושה חור באזניים, סביר להניח שמספר לא מבוטל של תלמידים היה שמח לשבות גם כן.

צרכני הסלולאר לעומת זאת, נוח להם להשתמש בסלולאר. בניגוד לתלמידים, חוסר השימוש בסלולאר אינו הטבה, אלא עול. אותו חייל שלא יתקשר לחברה שלו שלא ראה אותה 14 יום, אותה אמא שלא יודעת מה קורה עם הילדים שלה, אותו ילד שכן רוצה להוריד צלצולים חדשים. ברגע שנקיטת העמדה קשה יותר מחוסר נקיטת העמדה הצרכנים מתקפלים.

מוקי ממשיך לחיות אצלנו בבית, לאכול את האוכל שלו, לצאת לטיולים שלו, ולרדוף אחרי חתולים שכן בורחים. הוא הסתגל.
הצרכנים ממשיכים לשלם את המחירים שנקבעים ע"י החברות הסלולאריות. גם הם הסתגלו. וחבל.