בעת טיולי בנפאל פגשתי אדם שנקרא לו משה (שם בדוי).
משה גם כן הגיע לנפאל מהודו וגם הוא היה באמצע טיול ארוך.
בהודו כמו בהודו לומדים להתמקח. כי לא משנה כמה זול נראה המחיר הראשוני בשקלים, תמיד אפשר להגיע נמוך יותר. בגדים, ספרים, מזכרות ומה לא, אפשר להשיג שם בגרושים. רק במסעדות יש תפריטים עם מחירים קבועים.
משה החליט שהוא צריך לשפר את מיומנויות ההתמקחות שלו. הוא בחר לשם כך במאפיה נפאלית קטנה שמוכרת לחמניות ב 15 רופי. הוא הגיע אל המאפיה לנות ערב כאשר הלחמניות כבר הופכות קשות, ולא סביר שמישהו יקנה אותן. הוא תכנן לקנות לחמניה ב 10 רופי.
הכל התנהל על מי מנוחות, התוכנית היתה מושלמת והלחמניות היו קשות. היתה רק בעיה אחת… בעל המאפיה.
להלן תרגום השיחה שהתנהלה באנגלית קלוקלת:
"שלום באיה, אני רוצה לקנות לחמניה, כמה עולה?"
"15 רופי"
"בחייך באיה, תן לי ב 5 רופי"
"לא.. לחמניה – 15 רופי"
"אבל באיה, זה לחמניה קשה כבר, בו נסגור על 7 רופי"
"לא. כל לחמניה 15 רופי"
"אז אולי אני אקנה שתי לחמנית ב 15 רופי"
"לא!!! שתי לחמניות 30 רופי"
"20 רופי"
"……"
"אוקיי אוקיי… 20 רופי"
"לא!!!!!!!! לחמניה – 15 רופי. 2 לחמניות – 30 רופי"
"אבל באיה, מחר את זורק את הכל, למה לא 10 רופי ללחמניה?"
"לא!!!!"
בשלב זה, התכופף בעל המאפיה אל מאחורי הדלפק והזדקף כאשר הוא מוציא שתי שקיות ענקיות מלאות בלחמניות עבשות.
"זה שבוע שעבר" הוא הצביע על השקית הראשונה.
"זה שבוע לפני שעבר" הצביע על השניה.
משה עמד נדהם. אבל לא אדם כמו משה יהסס אל מול טירוף שכזה.
"אוקיי באיה" אמר משה "אני קונה את כל השקית – 40 רופי"
"לא!!!!!!" בעל החנות שחום העור הצליח להראות אדום "כל לחמניה 15 רופי" הוא התחיל להוציא לחמניה לחמניה "זה – 15 רופי. זה – 15 רופי. זה – 15 רופי."
"אבל באיה זה בשביל הציפורים" ניסה משה נסיון אחרון. למראה פניו של בעל המאפיה… הוא ברח.
חחחחח
מטורף לגמרי…